השבוע הראשון של פליאוף הNBA עבר לו, כמצופה ממשהו המתרחש לפי שעון ישראל באמצע הלילה, בשינה עמוקה. עניין ודרמה לא היו מהדברים שהאירוע לו ציפינו מזה כשנה מספק ובמקומם קיבלנו משחקיים במעמד צד אחד, סדרות המסתמנות כהכנה לטאטוא והרבה הרבה גארבג' טיים. אל מיאמי, המבצעת את זממה במילווקי כמתוכנן, הצטרפו סן אנטוניו והניקס אשר מתעללות בגוויות קבוצות העבר המפוארות של הלייקרס והסלטיקס (בהתאמה) וגם אינדיאנה ואוקלוהומה לא עשו מאמץ מיוחד במשחקיהן הביתיים. ובכל זאת, הצטרפו להם כמה עניינים עליהם כדאי ושווה לדבר, אלו שישאירו אותנו ערים בתקווה להמשך פליאוף מוצלח יותר:
הלוחמים - מבלי לשים לב, דנבר (ואנוכי שהימרתי עליהם) נכנסה למלכודת הדבש של גולדן סטייט. על-פניו, מה לקבוצה הזהובה לחפש בפליאוף, הרי העפלה אליו, אשר ניפצה את כל התחזיות המוקדמות, אמורה להיות די והותר לקבוצה אשר מבקרת בו בתדירות ממוצעת של אחת ל-12 שנה. אך, כמו דאלאס ב2007, גם דנבר מגלה לדאבונה שהווריירס הגיעו על מנת להישאר ולמצות את החוויה עד תום (כיאה למשהו שקורה רק פעם ב-12 שנה). הלוחמים הצליחו לגנוב משחק מדנבר ולשבור לה רצף של יותר -20 ניצחונות ביתיים רצופים, (ולמען האמת, הם לא היו רחוקים מלנצח פעמיים בקולורדו) ומשם הסיפור קיבל תפנית.
נדירים הם אולמות הכדורסל בארצות הברית בהן הקהל מעודד ללא הרף את קבוצתו, אך כשהפליאוף מגיע לאורקל ארינה, אולמה הביתי של גולדן סטייט ווריירס, נדמה שאנו רואים משחק כדורסל מטורקיה או יוון. 20,000 צופים מנופפים באביזרי העידוד שלרשותם, מרעישים, מציקים ומוציאים משיווי משקל את הקבוצה האורחת. דאלאס הגדולה של נוביצקי, אשר סיימה את שנת 2007 במאזן מרשים נחלה שם שלושה הפסדים שהדיחו אותה (הדחה שנייה בהיסטוריה של מדורגת מספר 1 בסיבוב הראשון של הפליאוף, מאז היו עוד שתיים) ודי היה לראות את איגואדלה וצ'נדלר מחטיאים עונשין כטירונים, את הכדורים החוזרים שקנת' פאריד מלקט מחליקים לו מהיידים ואת טיי לאוסון מסתבך ברגליו שלו בשביל להבין שדנבר הולכת לעבור את אותה חוויה.
ומעבר לאולם הביתי המפנק, גולדן סטייט של מארק ג'קסון (מאמן שחוץ מזה שהא סובל מ'תסמונת רן בן שמעון', אשר גורמת לשחקני עבר להשמין מאוד אחרי הפרישה, הוא מאמן כדורסל ואסטרטג יוצא מן הכלל) מציגה לראווה שחקנים מרשימים ורוח מועדון מצוינת. זה מתחיל בסטפן קארי , גארד להטוטן, שמסוגל לזרוק בשתי ידיו, קולע משלוש באוטומט (44% אחוז עד כה וזה מבלי להזכיר את שיא השלשות ששבר בעונה הרגילה והעמיד אותו על 272. אופס, הזכרתי), חודר לסל כל אימת שרק ירצה ובעיקר, מנהיג את הקבוצה הנפלאה הזו. זה נמשך בג'ארט ג'ק שבימים כתיקונם משמש כשחקן שישי לא יוצא דופן, אך בפליאוף הוא ממריא לכדי 19.7 נקודות למשחק, 8.9 אסיסטים ובעיקר אנרגטיות מקפיצה ומדבקת וזה נגמר בחבורה צעירה ומבטיחה הכוללת את קליי תומפסון, האריסון ברנס, דרימונד גרין וקרל לנדרי (הותיק יחסית).
אז גולדן סטייט אולי לא תיקח אליפות השנה ואולי אפילו לא תעבור את השלב הראשון בסופו של דבר (בכל זאת, הימרתי על דנבר) אבל דבר אחד בטוח, עד הפליאוף הבא שלהם, לא נצטרך לחכות כל-כך הרבה זמן.
דיפנס! דיפנס! - כולם מדברים על כרמלו. מילים על גבי מילים נשפכו על מנת לתאר את מלך הסלים של הNBA, אשר בעונתו הטובה בקריירה מוביל את ניו יורק ניקס למחוזות אשר לא נראו בתפוח הגדול מאז הימים העליזים של פטריק יואינג. יש שיגידו שהוא אגואיסט חסר תקנה, יש שיגידו שהוא יציר הבריאה ומתת אל לחובבי הכדורסל ויש שיזכירו שחרף 32 נקודות בממוצע למשחק בפליאוף הוא רק פוגע במרקם הקבוצתי. אבל במקום לדבר על כרמלו, אולי הגיע הזמן לשים את האצבע על מה שבאמת מרתק בניו יורק ניקס מודל 2012-13- ההגנה שלה. כשהניקס רוצה (ואם היא תמיד הייתה רוצה, היא לא הייתה הניקס), היא משחקת את הכדורסל ההגנתי הטוב בליגה. במחציות השניות מול בוסטון במשחקים 1 ו-2 היא ממש רצתה ובוסטון קלעה בשתיהן יחד 48 נקודות (ב-48 דקות, כן?!) ושברה בכך שיאי ספיגה לקבוצות בתולדות הפליאוף. בכלל, הניקס סופגים בסידרה ממוצע של 75 נקודות למשחק בלבד ולזה רבותיי קוראים הגנה.. אז נכון שבוסטון כבר לא משחקת כדורסל חודשיים בערך (ועל כך נרחיב את הדיבור בטור פרידה הגון שצפוי בעוד יומיים עד ארבעה) אבל החבורה שכוללת את טייסון צ'נדלר (שחקן ההגנה של השנה בכמה הזדמנויות שונות) את קניון מרטין (הוכחה לכך שתחיית המתים אכן אפשרית) ואת ריימונד פלטון וג'י-אר סמית האגרסיביים והפעילים (וזה בלי שדיברנו על כרמלו שכשהוא מעוניין בכך, הוא מוכיח אתלטיות-על גם בצד השני של המגרש) והרי לכם קבוצה שיודעת בדיוק מה עושים בפליאוף ממוצע (מרביצים!). זריקת הבטחון מהסוויפ המתהווה, תעזור להם בעתיד מול אינדיאנה בחצי הגמר האזורי וכנראה שמול מיאמי (אלא אם אני ממש מפספס פה משהו).
זמן פציעות - כמו בכל פליאוף שמכבד את עצמו, גם השנה מספר שחקנים שהיו עושים את הפליאוף מעניין יותר, אינם עוד עימנו, תודות לפציעות שונות ומשונות ובעיקר תודות לעונה אינטנסיבית מדי (82 משחקים, לא נסחפנו?!). את הרשימה פתח קובי בריאנט - האיש שאף סדרת פליאוף לא תהיה אותו דבר בלעדיו (גם אם התוצאה לא הייתה משתנה), המשיכו אותו דנילו גלינרי (הסיבה לכך שדנבר מדשדשת מול גולדן סטייט, הוא היה המנהיג האמיתי שלה) ודיויד לי (הסיבה השנייה לכך שדנבר מדשדת מול גולדן סטייט - אחרי שדיויד לי נפצע, גולדן סטייט עברו לסמול-בול, אליו לדנבר אין תשובה) והמתאבן הגיע לפני יומיים בדמותו של ראסל ווסטברוק (שלא החמיץ משחק בקריירה בת 4 השנים שלו עד עתה).
מעבר לכך שהפציעה של ווסטברוק פוגעת משמעותית בסיכויה של אוקלוהומה לזכות באליפות השנה (סיכוי שלטעמי לא ממש קיים אם לוקחים בחשבון שבשביל לקחת אליפות הם יצטרכו לגבור על מיאמי), הפציעה הזו היא הזדמנות פז בשביל אוקלוהומה להבין שהיא יכולה להסתדר בלי הרכז האגואיסט שלה ושקווין דורנט כמנהיג והאופציה מספר 1 בהתקפה זה משהו הרבה יותר טבעי ונכון שעלול להפתיע את אוהדי הNBA באפקטיביות שלו. מצד שני, עדיין יחסרו לקבוצה 23.2 נקודות, 7.4 אסיסטים ו-5.2 ריבאונדים שווסטבורק מספק וכמובן, העובדה שכל הגנות הקבוצות השונות שיתמודדו מול אוקלוהומה יתמקדו עתה אך ורק בדורנט.
בקיצור, לפחות יהיה מעניין לראות מה יקרה' כאשר בתסריט אחד אוקלוהומה תיבנה מהסיפור, תגיע לגמר ושם, בהתעלות יוצאת דופן של דורנט והצוות המסייע שלו תנקום במיאמי (נקמתו של הדורנטולה 1) ובתסריט השני, אוקלוהמה תיכנס לפאניקה מהפציעה (שיקגו ודרק רוז 2012 סטייל) וג'יימס הארדן ינצל את זה בשביל לעשות מהפף בסידרה ולנצח (נקמתו של בעל הזקן 1). נו, נחכה ונראה...
ורק תהייה אחת בנוגע לפציעות - למה לעזאזל אף פעם מישהו מהצוות המסייע של לברון לא נפצע?! (התשובה כנראה היא שהמזל הולך עם הטובים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה