ובהצלחה לשני הצדדים

הערב יעלו באיירן מינכן ודורטמונד על הדשא בוומבלי באירוע הסיום של ליגת האלופות - הגמר בו יוכרע מי תהיה אלופת אירופה. אם לומר את האמת, למרות שאני מעדיף עשרות מונים גמר כל-גרמני מאשר עוד קלאסיקו ספרדי מיותר, יש משהו קצת מתסכל בגמר המכיל שתי קבוצות מאותה מדינה. לאדם כמוני, שאוהב את הסיפור שמאחורי הספורט הרבה יותר מאשר את המשחק עצמו (וזה נכון על אחת כמה וכמה בספורט המשמים לפרקים הקרוי כדורגל) קרב פנים-גרמני אסתטי ככל שיהיה (ודורטמונד ובאיירן מינכן אכן משחקות כדורגל אסתטי) עדיין לא מסעיר כמו מפגש בין שתי קבוצות מתרבויות שונות, רקע שונה שכאשר מחברים את זה לתמונה הרחבה יותר בין שתי מדינות כאלו (אנגליה וגרמניה כדוגמא) יש במשחק יצרים רבים הרבה יותר מאשר 90 הדקות על הדשא עצמן.

ועם זאת, מבחינת הצדק הפואטי, יש בגמר הזה, כמו שכתבתי בעבר, את המשל הנכון שיכול הכדורגל לספק. מגיעות אליו שתי קבוצות, שעשו דרך ארוכה, בנו קבוצה שלב אחר שלב, הפגינו התנהלות כלכלית נכונה והרוויחו ביושר את המעמד המחייב. גם כאן יש את הקבוצה העשירה יותר, זו שקונה כוכבים מכל הבא ליד (בניגוד לכדורסל הישראלי למשל, הפעם היא משחקת באדום), גורפת תארים אחד אחרי השני וכבר שנים היא חלק מהשמנת של אירופה ומולה קבוצה צנועה, צהובה דווקא, שבנתה את הצלחתה בעזרת איתור כישרונות צעירים והשבחתם ובעזרת מאמן שקדן ויוצא דופן.

                                 ויש עוד קבוצות צהובות עם מאמן שקדן ויוצא דופן 

בהתחשב בעובדות הללו וגם בכך שבאיירן מגיעה כאלופת גרמניה הנכנסת ומכונה משומנת ודורסנית, אין לי אלא להיות בעד הצהובים הערב בתקווה שהם אכן יסיימו את המשימה עד הסוף (ומה גם שדורטמונד תמיד הייתה הקבוצה החביבה עליי בגרמניה לפחות). ניצחון של דורטמונד יהיה סוף נהדר לעונה בה גילתה לאירופה שאפשר גם לעשות את זה בלי יותר מדי כסף אלא עם קבוצה שנבנית נכון, משחקת בשיטה קבועה ומתחזקת מעונה לעונה (דורטמונד הולכת טוב מאוד עם אלופת אירופה בכדורסל אולמפיאקוס שהוכיחה את אותו עניין שנתיים ברצף). הפעם האחרונה שהייתה לנו אלופת אירופה כזו הייתה ב-2004 עם פורטו, האליפות הזו אמנם המיטה עלינו את מוריניו, אבל הייתה מסוג האליפויות הללו שמזכירות לנו שגם בעידן ההון והשלטון לא פגה רומנטיקה מהעולם. המוני הגרמנים, הקהל הטוב באירופה כנראה (או לפחות טוב כמו זה האנגלי) שיצבעו את יציעי וומבלי בצהוב ובאדום יזכירו לנו שהכדורגל הוא עדיין עניין של פועלים פשוטים ולא רק של שייחים עשירים ובני העשירון העליון. אבל גם אם זאת תהיה באיירן שתזכה בסוף, שום דבר לא קרה והקבוצה שהגיע לה לא פחות קיבלה את שראוי לה. באיירן היא מכונת כדורגל משומנת שמשחקת נפלא והרוויחה את מקומה בצדק גמור.

ובכל זאת, מבחינה ספורטיבית מי תנצח? הרשו לי להמר שזאת תהיה דורטמונד. סיבות? בבקשה: קודם כל כי בבאיירן משחק אריאן רובן, סיבה בפני עצמה להפסיד בגמר. אחר-כך, כי דורטמונד התכוננה לקראת הרגע הזה כל השנה. בניגוד לבאיירן שדרסה כל מה שזז בליגה בהסתערות כמוה לא ראתה גרמניה מאז ימי הבליץ קריג וזאת כדי לכפר על שתי אליפויות של הצהובים-שחורים בשנתיים האחרונות, החבורה של קלופ מראש הלכה השנה הרבה יותר על אירופה ושיחקה את הכדורגל המאלף בו חזינו כולנו בחצי הראשון מול ריאל מדריד מהרגע הראשון של שלב הבתים. סיבות אחרות ניתן למצוא בכך שלבאיירן קשה מאוד לנצח את דורטמונד שבנויה היטב לבטל את היתרונות שלה (מלבד הנצחון האחרון בגביע, היא לא עשתה את זה שלוש שנים) ובעובדה שבאיירן של השנים האחרונות היא חובבת הפסדים בגמרי ליגת האלופות (כולל הפסד בית לצ'לסי), חסם מנטלי שקשה לצאת ממנו. לדורטמונד גם מאזן מושלם בגמר ליגת האלופות (1 מ1, אבל עדיין מושלם) וגם קהל תומך, רעשני וססגוני הרבה יותר משל יריבתה, שימלא את וומבלי בהמוניו ויעניק אווירה ביתית. אם דורטמונד תפסיד זה יהיה כי כנראה שלבאיירן בכל זאת יש קבוצת כדורגל יותר טובה (לפחות נכון להעונה) אבל כמו שכולנו יודעים ואוהדי אנדרגודיות כמוני יודעים טוב יותר, בכדורגל לא תמיד אלה שטובים יותר מנצחים.

לגבי התוצאה אני פחות אופטימי. אז אמנם גמרים בעבר התאימו לכדורגל של המדינות מהן הן באו (גמר כל-ספרדי בשנת 2000' שהיה חד-צדדי כמו הליגה הספרדית, גמר כל-איטלקי בונקריסטי ללא שערים ב-2003' וגמר כל-אנגלי שהסתיים בהחטאת פנדל  ב-2008'...) וגמר גרמני אמור להיות רב-שערים (כמו ה2-5 של דורטמונד בגמר הגביע בשנה שעברה מול באיירן) אבל איכשהו נראה לי שהססנות תהיה גורם מדרבן הרבה יותר מאשר השיטות הגרמניות העדכניות. ומה גם ששתי הקבוצות בנויות בצורה דומה ומשחקות בקצב דומה, דבר שיגרום לביטול הדדי של הגנת האחת את התקפת השנייה. אני אומר 0-1 לדורטמונד, אבל קחו בחשבון שאני בדרך כלל טועה (בסוף יסתיים 1-4 לבאיירן ואני אוכל את הכובע).

כך או כך, ואפרופו אכילת כובעים, נתנחם בכך שברצלונה וריאל כבר מזמן נחות סייסטה ושאוהדי כדורגל ישראלי פרימיטיביים ופרשנים קצרי רואי של ערוץ הספורט כמו אוחנה ואיציק זוהר, שאין להם הבנה של דבר וחצי דבר בכדורגל אוכלים את הכובע ולא יודעים מה לעשות בלי מסי ורונאלדו.

אז "יאללה גרמניה,  מלחמה" וכמו במלחמת האזרחים בסוריה, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים.

הזמן הצהוב

בעוד שבסדרת גמר המערב מלווה בינתיים בנמנום קל (גם אם המשחק השני הלך להארכה, נראה שהספרס שולטים בסדרה הזו ללא עוררין, וטוב שכך) נראה שבגמר המזרח מתפתח חתיכת עימות. אל מול מיאמי העשירה והחזקה מתייצבת הקבוצה הצהובה, הצנועה והמאומנת של אינדיאנה אשר מתגוששת עם ההיט מבלי להשפיל מבט והופכת את גמר המזרח למה שנראה כמו היריבות הספורטיבית הגדולה הבאה - משהו כמו אינדיאנה מול הניקס בשנות התשעים או סן אנטוניו נגד פיניקס בעשור הקודם. שני המשחקים הראשונים בסדרה, שהיו צמודים, מלאי תהפוכות, אגרסיביים ובעיקר מצוינים מבחינת הכדורסל מקפיצים את הפליאוף הנוכחי מדרגה קדימה מבחינת העניין ומהווים הבטחה לכך שסדרת גמר המזרח הזו הולכת להיצרב בזיכרון.

 אז קודם כל נתחיל מהתנצלות, אני שטענתי שלאינדיאנה אין מה למכור בפלייאוף הזה, למרות עונה רגילה מצוינת, מודה ומתוודה שטעיתי וכנראה לא ידעתי כלום מהחיים שלי. לאינדיאנה יש הרבה מה לתת, מהרבה מאוד כיוונים אותם אפרט מיד:

1. קבוצה שבנויה לפלייאוף. הפייסרס הם אגרסיביים, הם מגנים היטב, לא תלויים בשחקן אחד אבל עדיין יש להם שחקנים מצוינים שיודעים להתעלות מעל השאר (וסופרסטאר אחד אליו נגיע עוד רגע קט) ויש להם אולם ביתי מאוד (טרם הפסידו בבית בפלייאוף הנוכחי). ומעבר להיותם קבוצה טובה לפלייאוף הם פשוט קבוצה - מעין יחידה מובחרת שמשחקת אחד בשביל השני והשלם בה גדול מסכום חלקיו.

2. פול ג'ורג'. למי שעוד לא יצא לעקוב לעומק אחרי השחקן המשתפר של השנה, כדאי להתחיל. כי אם העונה הרגילה לא היוותה אינדיקציה מספיק טובה שמדובר בסופרסטאר בהתהוות ובשחקן הגדול הבא שמייצרת הליגה הזו, בא הפלייאוף ומוכיח שג'ורג' הוא לא רק שחקן כדורסל יוצא מן הכלל הוא גם ווינר. לג'ורג' יש הכל, הוא גבוה (8'6 או 2.03, תלוי איך אתם מודדים את הגובה שלכם), הוא אתלטי, יש לו מוטת ידיים ארוכה מאוד, הוא שומר בחסד, הוא קולע היטב, חודר מצוין ויש לו ראיית משחק מצוינת. בפלייאוף הוא לוקח את אינדיאנה על הגב ברגעי ההכרעה (הוא משתפר ככל שהמשחק מתקדם לקראת סופו) והשלשה המדהימה שלו שקבעה ההארכה בסוף משחק 1 או 3 קליעות העונשין שכמעט ניצחו את אותו משחק הראו שהוא ווינר אמיתי שלא מפחד לקחת אחריות (וד"ש לכרמלו). ג'ורג' מסתכל במהלך הסידרה ללברון בלבן שבעיניים וממש לא נופל ממנו בהרבה (משהו כמו רונאלדו מול מסי סטייל. הוא ממש טוב אבל הוא עוד לא לברון). אתם יכולים לצפות בסרטון המצורף למטה בשביל להבין על מה מדובר.

3. רוי היברט. העניין עם היברט הוא זה שהוא ממש גבוה. משהו באזור ה-2.18 מטר (2'7). הגובה שלו מול אופנת הסמול-בול ההולכת ומכה שורשים בליגה מאז סדרת הגמר של השנה שעברה, מהווה את יתרון המחץ של אינדיאנה מול מיאמי ומול קבוצות רבות שאין להם ביג-מן להציב מולו. והיברט הוא לא רק שחקן גבוהה אלא הוא גם שחקן שמשתפר מעונה לעונה ולומד אט-אט לנצל את היתרונות היחסיים שלו, לשחק עם הגב לסל, לסיים פיק אנד-רולים ולהטביע. בצד השני של המגרש היברט הוא חוסם מצוין כבר כמה שנים ובעיקר, מאיים בפיזיות שלו ובחוסר הפחד שלו ממגע על חודרים אל תוך הרחבה (ד"ש לכרמלו, פעם שנייה, תראו את הווידאו..). נאמן לאסכולה הישנה שאליפות לוקחים עם גבוהים דומיננטיים נראה שבעניין הזה לאינדיאנה יש מה למכור ומה גם שלצידו של היברט משחק גבוהה דומיננטי אחר - דיוויד ווסט מה שגורם לאינדיאנה להיות קבוצת מיס-מאץ' כמעט מול קבוצה מולה היא משחקת.

4. חמישייה מאוזנת. לצידם של היברט וג'ורג' מציגה אינדיאנה שחקנים משלימים טובים מאוד וכאלה שהתעלות שלהם היא תמיד בגדר אפשרית ומאיימת בשביל הקבוצה היריבה. שדיוייד ווסט הצטרף לאינדיאנה בתחילת השנה שעברה לא היה ברור מה יש לפאוור פורוורד המוכשר הזה (ממוצע קריירה של 16.1 נק' למשחק ופעמיים אול-סטאר) לחפש  בקבוצה בה הוא ינגן כינור שלישי או רביעי. אבל ווסט היציב והסולידי מתאים בדיוק לאופי של הפייסרס ומהווה ספק נקודות וגו-טו-גאי ברגעי ההכרעה (גם אם הוא מחטיא כמו טירון בדקות האחרונות של משחק מספר 1) ולוחם עם סכין בין השיניים לא יוותר על הרגע האחרון (שתי חטיפות כדור מכריעות במשחק מספר 2). עוד בחמישיה ניתן למצוא את ג'ורג' היל, רכז צעיר ואנדר-רייטד שגרג פופוביץ' ויתר עליו בצעד תמוה (עד שהבנו שהוא קיבל בתמורה את קוואי לאונרד) שהוא קודם כל ווינר (סלי קלאץ' רבים עם השם שלו מסתובבים ביוטיוב) אבל גם מנהל משחק שקול וחכם וכזה שאפשר לסמוך עליו בניווט הספינה הצעירה. היל הוא סטריק-שוטר שכאשר הוא נכנס לקצב קשה מאוד לעצור אותו והוא גם לא רע בצד השני של המגרש. את החמישייה הראשונה משלים מי שבפלייאוף הזה פורץ ומציג את כשרונו לראווה  - לאנס סטיבנסון. סטיבנסון, שחקן השנה השלישית שעד העונה הזו היה המחליף של דני ג'ריינג'ר, שידרג בשל פציעתו של האחרון את מעמדו ועלה כיתה לחמישייה. גם רמת הכדורסל שלו עלתה כיתה. בניגוד לשאר השחקנים בחמישייה, השומרים על יציבות ברמה גבוהה וניתן לבנות ביום נתון על תרומה כפי המצופה מהם, סטיבנסון הוא מניה לא יציבה שיכולה להמריא מעלה ביום נתון או לחליפין להתרסק מטה-מטה. אבל סטיבנסון גם נותן לאינדיאנה אנרגיה מתפרצת, חוצפה חיובית, יצירתיות ויוזמה שלא רואים אותם הרבה אצל שאר השחקנים. הוא שומר קפיצי ואנרגטי, קלעי בעל טווח זריקה ארוך וחודר מרשים ובעיקר הוא מדביק את האחרים במוטיבציה שלו. בתוך ההתקפה הצפויה של אינדיאנה הוא הבלתי-צפוי שלעתים מהווה את הערך המוסף ואת הגרוש ללירה שחסרה הרבה פעמים לקבוצות קבוצתיות כמו אינדיאנה פייסרס.

5. פרנק ווגל. על התזמורת הזו שנקראת אינדיאנה פייסרס מנצח פרנק ווגל, מאמן צעיר (יותר צעיר בכמה חודשים מג'ייסון קיד אותו הוא ניצח בסידרה הקודמת מול הניקס) בעונתו השלישית שלא ברור איך עוד לא נבחר להיות מאמן העונה עד היום. מעבר לכישוריו כסקאוטר משובח (התפקיד בו ווגל התחיל את הקריירה שלו), ווגל הוא אסטרטג מעולה שיודע לנצל את החולשות של היריבה שלו ולהתאים את הקבוצה שלו אליה ממשחק למשחק (מצרך הכרחי בסדרת פלייאוף) ומוטיבטור שיודע להקים את הקבוצה שלו מהקרשים גם אחרי הפסדים מתסכלים (כמו שקרה לאינדאינה במשחק הראשון) וכל פסק זמן שלו נראה כמו נקודת מפנה חיובית לקבוצתו בעלילת המשחק. ווגל עוד צריך ללמוד דבר או שניים על ניהול משחק (ההוצאה של רוי היברט בשניות האחרונות של משחק מספר 1 הן דוגמא לכך) אבל נראה שהוא בכיוון הנכון. המשמעת של הקבוצה הזו והיכולות שלה לשחק כדורסל אינטליגנטי ומלוכד הן הרבה בזכותו וכמו שמיאמי מתקשה לתת מענה לגובה של אינדיאנה, גם ספולסטרה מתקשה לתת מענה לצוות האימון של הפייסרס בראשות ווגל.

סיבות אלו ועוד רבות הן מה שעושות את אינדיאנה לכל-כך מוצלחת ומועמדת להיות ה'דבר הבא' במזרח ובליגה. אם וכאשר אינדיאנה תמצא ספסל ראוי יותר (אע"פ שאוגוסטין, מ'יצל והנסברו מוציאים מים מן הסלע לפרקים) והיא יכולה לעשות את זה לו רק תשלח את הכוכב הקודם שלה ג'רינג'ר בטרייד תמורת שלושה שחקני ספסל טובים של קבוצה שצריכה קלע טוב , אזי אינדיאנה צפויה להשתלט על הNBA תוך כמה שנים ולהיות מעין סן אנטוניו של המזרח.

אז מה יכול למנוע מהם ומה יגרום לכך שכנראה גם השנה הם ייראו את הגמר מהבית? כנראה שמי שרואה את לברון ג'יימס משחק בסידרה הזו מבין את התשובה לבד. קינג ג'יימס שניצח את המשחק הראשון בשני מהלכים גדולים בסיום ובווינר שוט מופלא בקלות בה הוא הושג ובמשחק השני הציג את אחד המשחקים המפלצתיים שלו הוא כנראה מה שיעמוד בין אינדיאנה לבין אליפות המזרח והופעה שנייה בהיסטוריה בגמר הNBA. אם לג'יימס ולשני השחקנים המתפקדים היחידים בסדרה מול אינדיאנה עד כה - דווין וויד  וכריס אנדרסן (המועמד המוביל לפרס המגעיל-היעיל ע"ש דניס רודמן), יצטרפו כלים נוספים מתוך הסגל הרחב של ההיט (קריאה אחרונה לטרמפיסט האליפות ריי אלן. ומר כריס בוש: שלשה אחת פה והטבעה אחת שם זה לא נקרא להיות כוכב) אז גם אינדיאנה הנוכחית לא תוכל בפניהם. אבל שנה הבאה כנראה תהיה כבר סיפור אחר, אלא אם מישהו ייפצע... (ותשאלו את ווסטברוק).

וחוץ מזה, יכול להיות שאני שוב טועה בנוגע לאינדיאנה ואתם יודעים מה - אני אפילו מקווה...

האנטיתזה

הפלייאוף בNBA סוגר את השבוע הרביעי שלו ובעוד אינדיאנה והניקס מתכתשות על הזכות לחטוף ממיאמי בגמר האזורי (אם ג'ורג' היל ישאר פצוע במשחק מספר 6, אז לניקס יש סיכוי. אם לא, לברון ייאלץ לוותר על נגיסה בתפוח הגדול בתמורה לקרבות התשה מול האינדיאנים), הסיפור המעניין של הסיבוב השני מגיע מהמערב. 

אוקלוהמה סיטי ת'אנדר, או מה שנשאר ממנה אחרי שראסל ווסטברוק נפצע, שהייתה לפני הפלייאוף המועמדת הראשית לזכות בראשות המערב, הודחה ב-5 משחקים שקולים (ז"א, שקולים עד לדקות הסיום) מול ממפיס. ממפיס, שהתחילה את העונה מצוין ונחלשה בהמשך, גם בזכות הטרייד ששלח את כוכבה רודי גיי לטורונטו בתמורה לתכנית חיסכון כלכלית, מוכיחה שיש לה כדורסל שמתאים לפלייאוף ובזכות חמישייה אתלטית ולוחמת ומארק גאסול אחד נמצאת מרחק שלב  מגמר ראשון בתולדותיה. הבעיה מבחינתה היא שבשלב הזה מחכה לה הקבוצה המנוסה והמצוינת - סן אנטוניו ספרס. ממפיס אמנם הדיחה את הקבוצה של פופוביץ' לפני שנתיים בסידרה, אבל ממפיס גם הודחה מול אוקלומה והקליפרס בשנתיים הקודמות והשנה הדיחה אותן, ככה שאם המצב יישאר הפוך בשבילה זו תהיה סוף דרכה.

ואכן, בין אם תדיח את ממפיס ובין אם תודח בידיה שוב, סן אנטוניו היא הסיפור הגדול של השנה האחרונה ובכלל אם חושבים על זה, של ה-10 עד 15 השנים האחרונות בNBA. הקבוצה האפורה הזו, מהעיר הפחות מפורסמת של טקסס (בניגוד לדאלאס ויוסטון המתוקשרות) הצליחה להעפיל לפלייאוף זו השנה ה-16 ברציפות (מתוכן 14 ברצף עם מאזן של מעל 50 ניצחונות) ובעצם מאז 1990 היא נכשלה בהעפלה לפלייאוף רק פעם אחת (עונת 96'-97' בה נפצע דיויד רובינסון ובשל כך הספרס הצליחו לזכות בבחירה הראשונה בדראפט ולבחור את טים דאנקן... גם להפסיד צריך לדעת). 

איך קבוצה מצליחה להיות כל-כך חזקה במשך 24 עונות, כמעט בלי בחירות דראפט גבוהות (הייתה להם רק אחת כזו, כאמור) ובעידן בו כל-כך קשה לשמור על הכוכבים אשר נוהרים אחרי הכסף והשווקים  הגדולים מבלי להתחשב בעניינים שוליים כמו זהות, מסורת וחיבור לקהל? 

מסתבר שאפשר וסן אנטוניו עושה זאת בדיוק הפוך משאר הקבוצות הגדולות של הליגה. הלייקרס, מיאמי היט, דאלאס מאבריקס ובוסטון סלטיקס, האלופות האחרונות של הNBA, הצליחו לקחת אליפות בעזרת כוכב אחד שנשאר נאמן לקבוצה (בריאנט, וויד, נוביצקי ופירס בהתאמה) ומסביבו חבורה של כוכבים שכירי חרב שנקנו מקבוצות קטנות וחלשות יותר (גאסול שהגיע ממפיס בלייקרס, לברון מקליבלנד בהיט, ג'ייסון קיד מהנטס בדאלאס, גארנט ממינסוטה ואלן מהסוניקס בבוסטון כדוגמאות בולטות). ואצל הספרס? בסגל הנוכחי יש רק 5 שחקנים מתוך 15 שלבשו פעם מדים של קבוצה אחרת בNBA. רק שניים מתוכם (גרין, ששיחק 20 משחקים בקליבלנד ובוריס דיאו) הם שחקנים משמעותיים בסגל. 10 שחקנים ובהם 3 הגדולים (דאנקן, פארקר וג'ינובילי) מעולם לא עזבו את הספרס, גם לא שהציעו להם חוזים יותר גדולים במקום אחר.

ומאיפה הצליחה ספרס להביא את השחקנים הטובים שלה אם היא אינה מאמינה בשכירי חרב? מהדראפט כמובן אלא שמכיוון שהספרס הם קבוצה די מוכשרת, בחירות הדראפט שלה ברוב השנים הן נמוכות. דבר זה לא הפריע לה לשים את ידיה על כוכבים גדולים ושחקנים משלימים נהדרים. מלבד דאנקן, שנבחר בבחירה מספר 1 (וטרייסי מגריידי שנמצא בסגל של הספרס רק לקישוט), אף שחקן של הספרס לא נבחר במקום גבוה מהמקום ה-15 בדראפט. פארקר נבחר במקום ה-28 (קוואמי 'פלופ' בראון נבחר ראשון, רודני 'המסומם ממכבי ת"א' וויט נבחר תשיעי!), ג'ינובלי נבחר במקום ה-57 בדראפט (31 מקומות אחרי וונטיגו קאמיגס שחילש את מכבי ת"א לפני כמה שנים...) ' טיאגו ספליטר נבחר במקום ה-28, גארי ניל אפילו לא נבחר.. מערך הסקאוטינג של הספרס ברשות אר.סי ביופורד הפגין במהלך השנים מיומנויות מדהימות בבחירת שחקנים והצלחה רדפה הצלחה. מחצית מהסגל של הספרס הם שחקנים ששיחקו באירופה והצליחו בה, דבר שלא נעלם מעיניהם של ביופורד וצוותו.

ההמשכיות הזו שמאפיינת את הספרס, באה לידי ביטוי כמובן בעמדת המאמן. גרג פופוביץ' מאמן את הקבוצה ב-17 השנים האחרונות (המאמן הוותיק ביותר בתפקידו ב4 הליגות המקצועניות בארה"ב). פופ עושה זאת בהצלחה רבה (4 אליפויות), משתפר ולומד משנה לשנה ושחקנים בקבוצה משחקים בשבילו ובגללו.

כל זאת ועוד מסמן את הספרס כאניטתזה המובהקת למיאמי היט. הקבוצה שעובדת קשה, מתאמצת, נבנית ומתפתחת משנה לשנה ולא מתפתה לשום קיצורי דרך. אל מול לברון הקולני שמעבר קבוצה שלו לווה בקרקס תקשורתי, מציבה סן אנטוניו את טים דאנקן השקול, המחושב, היציב, השקט והמופנם אותו מכירים אוהדי הספורט בלבד. הקבוצה הנהדרת הזו משתבחת עם השנים והשחקנים שלה מוצאים דרך להתחדש עם הקיים ולמצוא אתגרים בקבוצה בה הם בילו את כל הקריירה. אחרי האליפות הבאה הם ירדפו רק במדים השחורים-לבנים ולא ילכו לקושש אותה במקום אחר. סן אנטוניו היא יחידה מובחרת איכותית שמסערת על המטרה בנון-שלנטיות ומבלי לעשות הרבה רעש. בגלל זה ובגלל הלב הענק של שחקניה (ובעיקר של דאנקן וג'ינובלי, זקנים חסרי מנוח שכמותם) אליפות שלהם תהיה הוכחה שאפשר גם אחרת, שעדיין יש מקום לקבוצות שנשענות על מסורת ולא על כסף. אליפות של הספרס תהיה תשובה ראויה לעיוות הספורטיבי הזה שנקרא מיאמי היט.

האם הם יקחו את האליפות או בכלל יצליחו לחצות בשלום את הסידרה מול הגבוהים המפלצתיים מעירו של אלביס? מסופקני אבל אם הם יגיעו לגמר האחרון שלהם (דאנקן, ג'ינובלי, פארקר וגם פופוביץ' לא נעשים צעירים יותר...) לא הייתי מספיד אותם כל-כך מהר, כי הלב והנשמה שהם מספקים גדולים יותר מכל יכולת אתלטית שתמצאו אצל לברון ושות'. ומה גם, שעד היום הם עוד לא הפסידו אף סדרת גמר...

  

השנה בה היה אפשר שוב לאהוב את הכחולים

יחסם של בני אדם אל עשירים הוא דבר משתנה. רבים שונאים אותם ולו רק בגלל שהם חושבים שהעושר הזה בא על חשבונם. אחרים מקנאים בהם וישנם לא מעטם שמעריצים אותם, בתקווה ללמוד מהם את סגולת עשיית הכסף. אבל כשמדובר על יחס לנובורישים (מתעשרים בלעז) יש קונצנזוס. שנאה תהומית שחוצה גבולות וערים. הנוברישיות מגלמת סוג של חוסר צדק, כי מילא להיוולד עשיר אבל להפוך להיות אחד כזה, זה לא פייר. למה זה לא קרה לי?

מאז אותו יום בו רומן אברמוביץ' רכש את צ'לסי, הפכה הקבוצה האנגלית להיות אחת הקבוצות השנואות בעולם. אפילו אוהדים מסוימים שלה החלו מתנערים מהקבוצה ששימשה כצעצוע של אוליגרך רוסי חסר מעצורים ופרופרציה כלכלית. 

הנובורישים הכחולים מדרום-מערב לונדון שרכשו שחקנים מכל הבא היד והחתימו את המיוחד, ז'וז'ה מוריניו, כמאמנם נהיו שנואים לאט לאט ע"י כל היבשת. שתי אליפויות אנגליה בהן זכו בשנים הראשונות שלאחר הרכישה לא היטיבו את המצב. מתעשרים ומצליחים, נוסחה בדוקה להיות קבוצה שנואת הנפש של אוהדים מכל העולם (לתשומת לב פאריס סן ז'רמן) והעובדה שהבעלים היה זר גם כן תרמה לתחושת התיעוב כלפי צ'לסקי.

אבל משהו קרה מאז לבלוז. ההצלחה הראשונית בליגה, לא הביאה אחריה הצלחה באירופה. מנצ'סטר יוניטד חזרה להשתלט על העניינים בפרמייר ליג ובאירופה הדחה חסרת מזל רדפה הדחה חסרת מזל ולא עזר גם התחת של אברם גרנט. אברמוביץ' הזועם שהחליף מאמנים ושחקנים בסיטונאות החל להתייאש מאווזת הזהב שלו שלא ממש הטילה ביצים. בינואר 2012 אחרי פתיחת עונה מזוויעה בחסות אנדראס וילש-בואש, המאמן, שהבטיח להיות מוריניו החדש אבל לא קיים, היה נראה שהרומן עם רומן נגמר סופית. אברמוביץ' התייאש, פיטר את המאמן, מינה תחתיו את די מתיאו האפור ובניגוד למנהגו לא רכש ולו שחקן אחד בחלון העברות. הנובוריש נכנע לשנאה והתחיל להנמיך ציפיות למצהלת כל אוהדי הכדורגל שחיכו לצ'לסי בפינה.

אך כמו בסיפור הוליוודי טוב, דווקא כשכולם כבר התייאשו החלה רוח חיים מפעמת בצ'לסי וגבורת כדורגל אנגלית בלתי צפויה החלה מפעמת בגופה החבוטה הזו. צ'לסי עשתה מהפך מרשים מול נאפולי בשמינית הגמר של ליגת האלופות, שלחה את בנפיקה הביתה ברבע הגמר והתפנתה לנפנף את ברצלונה, על פרעושיה ואדריכליה בצמד משחקים הרואים בחצי הגמר (הרואיות היא המילה האנגלית ל'בונקר'). בגמר כנגד כל המהמרים צ'לסי הצליחה לחזור מהקבר מול באיירן מינכן הביתית ולזכות בגביע האלופות בבעיטות עונשין מבלי להתחשב בעובדת היותה קבוצה אנגלית.

הקבוצה הכי פחות נוצצת, נבחרת הפועלים השחורים, דווקא היא עשתה זאת והביאה לאברמוביץ' את הגביע המיוחל. טרי, למפארד, אשלי קול, צ'ך, פריירה ודרוגבה - שארית הפליטה של קבוצת כוכבים מפוארת עשו זאת בענק. ואילולא כל אירופה שנאה אותם מזה כמה שנים טובות, היה אפשר לכבד ולהעריך את השחקנים הללו על ההתעלות שהם הפגינו באותה עונה.

בתחילת העונה הנוכחית אברמוביץ' שוב פתח את הארנק. דרוגבה ואסיין הלכו וחבורה צעירה ותוססת הגיעה לסטמפורד ברידג'. האזרד, אספיליקווטה, אוסקר ומוזס הצטרפו למאטה ולואיז שהחלו לתפוס מקום קבוע בהרכב וצ'לסי נראתה רעננה מאי פעם. אבל מהר מאוד, חזרה הקבוצה לסורה והחלה לאבד גובה בליגה. שיא השפל הגיע בהדחה מליגת האלופות בשלב הבתים ובהפיכה להיות אלופת אירופה המכהנת הראשונה שעושה כן.

ובדיוק כמו בשנה שעברה, אברמוביץ' שוב נואש. כה מיואש היה האוליגרך עד כי הוא מינה את רפא בניטס הכושל למאמן הקבוצה, צעד שאומר חד-משמעית "ויתרתי". ובדיוק כמו בשנה שעברה, זה בדיוק מה שחבורת השחקנים בכחול שעל הדשא הייתה צריכה, שלא יאמינו בה ושיתנו לטורס המושמץ הראשי להיות החלוץ הראשי שלה. 9 גולים שלו הובילו את צ'לסי לזכות בליגה האירופית ולהוסיף תואר אירופי שני למועדון, תוך שהיא מנצחת פעמיים בתוספת הזמן ומציגה כדורגל שמח ומבדח.

בשנה הבאה כנראה שמוריניו יחזור. כסף יישפך בצ'לסי מפה ועד הודעה חדשה ואירופה כולה תשנא את החבורה הכחולה הזו מחדש (אלה שלא הפסיקו לשנוא אותה מאז ימשיכו) אבל לחובבי הכדורגל האנגלים האמיתיים ואלה שלפעמיים יודעים לזהות תפניות דרמטיות בעלילה, תמיד יהיו השנה וחצי האחרונות, בה צ'לסי נראתה כמו קבוצה שכיף לראות וכיף לשמוח כשהיא מנצחת.

לברון הישן החדש

זהו. בקרוב זה ייגמר. החבורה הצעירה והתוססת של אוקלהומה סיטי הולכת להיות מודחת בחצי גמר המערב ולסמן וי על עוד כישלון בדרך להפוך להיות קבוצת העתיד שכולם ציפו שהיא תהיה. החבורה הצעירה שעד השנה התקדמה בכל שנה בשלב אחד בדרך לאליפות הNBA ובשנה שעברה כבר הגיעה לגמר (שם הובסה מול מיאמי) תצעד השנה לראשונה צעד אחורה לאחר פלייאוף מאכזב (והאמת, עונה רגילה גם לא מרשימה במיוחד וזאת למרות המקום הראשון במערב).  

ולא שאין להם נסיבות מקלות - ראסל ווסטברוק נפצע והחמיץ את רוב הפלייאוף. קווין מרטין שהגיע בטריייד בתמורה לאיש והזקן ג'יימס הארדן, מתגלה כנזיד עדשים וקנדריק פרקינס השאיר את ימי השיא שלו הרחק מאחוריו. אבל איתם או בלעדיהם, ישנו חשש כבד שמתגנב אל הלב, חשש לא פשוט שמנקר את דרכו אל התודעה - קווין דורנט הופך להיות לברון. והלברון שהוא הופך להיות הוא לא הלברון הנוכחי, הבטוח בעצמו והמוכשר המוקף בחבורה מסייעת איכותית ב-2 דרגות על כל מה שיש לשאר הקבוצות להציע אלא בלברון ההוא, זה שנשאר מאחור בקליבלנד ומעולם לא הצליח להיות מנהיג אמיתי של קבוצה ולקחת אליפות.

האמת, זה התחיל כבר מזמן, בעיקר כאשר הסטטיסטיקה הראתה שדורנט, שחקן של 90-50-40 באחוזי קליעה הוא רק האופציה השנייה בהתקפה של אוקלוהומה. כן, כן מלך הסלים של הליגה הוא רק נושא הכלים של ווסטברוק. אבל בפלייאוף, החל ממשחק מפר 3 בסדרה מול יוסטון זה בולט עוד יותר. ווסטברוק נעדר אבל לדורנט לא קרה שום דבר מיוחד במשחק שלו. להפך, יותר מדי זריקות אחרונות במשחקים הלכו אל צוות מסייע מוגבל כמו רג'י "מאיפה לעזאזל באת? ג'קסון" או דרק "הייתי שחקן קלאץ' אדיר ב-2004" פישר. וכשהכדור כן מגיע לדורנט הוא מטיח שלשות באחוזים איומים ואפילו לא מנסה לחדור לסל ולסחוט עבירות. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק בגלל שזה בדיוק מה שאפיין את לברון בימי קליבלנד הלא כ"כ עליזים שלו.

עם הזמן מעמדו של דורנט משתנה מההבטחה הבאה לאכזבה הנוכחית. בשנה הבאה הוא כבר יתחיל את עונתו השביעית בליגה, הוא כבר בן 25 אבל הNBA או אפילו המערב לא מונחים לרגליו כלל. במקום זה, הוא תקוע בקבוצה משוק קטן, עם צוות מסייע לא מספיק טוב, מאמן לא מוכשר מספיק וקוף אחד על הגב שהוא לא יודע איך להתמודד איתו. בקליבלנד, לאחר התבוסה  לסן אנטוניו בגמר של 2007, החלו פשוט לעשות ניסויים כל שנה - ג'ימיסון, בן וואלאס, מו ווילאמס, אנתוני פארקר ושאקיל היו חלק מהשמות שהובאו בשביל לעשות את הסוויץ' בצוות המסייע אבל כלום לא קרה והאכזבה גדלה משנה לשנה כאשר לברון הופך להיות האיש אליו האש מכוונת.

זה בדיוק מה שמתחיל לקרות לדורנט. כבר בקיץ, נשלח הארדן בטרייד מגוחך ליוסטון בשביל ליצור צוות מסייע מתאים יותר לדורנט. זה לא כ"כ עבד (ואני עדין עם סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלוהומה). אני מעריך שבקיץ הבא זה יקרה שוב ואח"כ עוד פעם ומי יודע מתי זה יסתיים. לברון חבר בסופו של דבר לסופרסטארים אחרים שחלקו עימו בנטל, אולי לדורנט זה יקרה גם, כאשר הלייקרס, ברוקלין ודרק רוז בכל קונסטלציה שהיא נראים כמו אופציות טובות לחבירה.

ובינתיים, דורנט מתחיל גם לשחק כמו לברון, הוא לוקח ריבאונדים, הוא מוסר, הוא שומר על כל שחקן בכל עמדה במגרש והוא עדיין פוחד לקחת זריקות. כל מי שצופה באוקולוהמה משחקת בפלייאוף מוצא את עצמו צועק אל דורנט שבמסך "תזרוק כבר למען ה'", "תיקח את הכדור ותזרוק". אבל איכשהו דווקא רג'י ג'קסון מקבל את הכדור האחרון בדרך לעוד כלום או שדרק פישר מטיח שלשה שמסתיימת כריבאונד בידי היריבה. ודורנט? עומד ומסתכל.

לפני שהרכבת תצא מאוקלוהומה והשושלת הנוכחית לא תביא איתה שום תואר, צריכים פרסטי וחבריו לצוות הניהולי לעשות כמה מעשים. הראשון, להעיף את סקוט ברוקס  אל קבוצה קטנה חסרת ציפיות שיכולה להתאים לו (מישהו אמר מילווקי?), ברוקס הוא ממש לא האיש ואם סדרת הגמר של שנה שעברה בה ספולסטרה ומיאמי התעללו בו ובטקטיקה המשימה בה נקט לא הספיקה אז החוסר אונים שלו מול ממפיס צריך להפיל את האסימון בהנהלת הת'אנדר. זה לא משנה מי יבוא במקומו פיל ג'קסון, ג'רי סלואן, דיויד בלאט או דרדסבא רק שיהיה מישהו עם כריזמה וראיית משחק יותר טובה משל ברוקס. השלב השני הוא להיפטר מווטסברוק ולהגדיר שבחור שיגיע בשבילו הוא מספר 2 בקבוצה הזו (רג'ון רונדו יכול להיות טרייד מעולה על ווסטברוק. לשני הצדדים) והשלב השלישי הוא למלא את הספסל בכמה ותיקים מנוסים שיכולים לתת כתף. כמו דרק פישר, רק זה של 2004. ואם אפשר להשיג גם סנטר במקום עגלת הקניות הזו שקוראים לה פרקינס, מה טוב.

וכמובן דורנט, שיזרוק, שיחדור, שייקח אחריות ושיפסיק לחשוב שאחרים יעשו בשבילו את העבודה. זה דבר אחד לא להיות אגואיסט סטייל כרמלו, זה דבר שני להיות פראייר. כמו לברון ג'יימס, הישן..

אז מה זה יורוליג?

אטורה מסינה, המאמן המעוטר של צסק"א מוסקבה צוטט במסיבת עיתונאים טרם משחק קבוצתו מול אולמפיאקוס (מעוטר מעוטר, אבל אולימפיאקוס חבטה בעכוזו בחצי הגמר) כמי שאומר ש"הפיינל פור של היורוליג שני רק לפלייאוף של הNBA". מכיוון שהערכתי אל מסינה רבה השקעתי שעתיים מזמני בצפייה בגמר המפעל הכה חשוב ולהלן המסקנות:

* אל הגמר התייצבו שתי קבוצות שעצם ההופעה בגמר היא הישג בשבילן. בפינה הימנית, אולמפיאקוס, שמלבד זה שהמדים שלה מזכרים באופן מחשיד את אלה של הפועל ירושלים, היא מכהנת גם כאלופת אירופה. אולמפיאקוס בנויה כמו קבוצה משנות ה-90' - סופסטאר מקומי (ספאנוליס הווינר), לצידו כמה מקומיים בעלי פוטנציאל (פאפאניקולאו , פרפגולו, סלואקס, פרזנטיזיס), אמריקאים עם היסטוריית NBA שלא התרוממה (אי-סי לואו המוגבל מאוד, ג'וש פאוול המאוד מוגבל וקייל היינס, שאמנם אין לו היסטורית NBA אבל הוא לא מתרומם מי יודע מה גם באירופה) וגבוהה מפלצתי ממדינות יוגוסלביה לשעבר (פרו אנטיץ' הותיק שלאט לאט נהיה פרו ענתיק). את הקשר הישראלי (קשר חובה בכל קבוצה אירופאית שמכבדת את עצמה) ממצה אולמפיאקוס בגיורגי שרמדיני שהעביר את החצי הראשון של העונה בלהיגער ע"י דיויד בלאט ולגלות שלישראלים אין סבלנות לא רק בכביש ובדורון פרקינס הממשיך את התפקיד שקיבל במכבי ת"א מאז פציעתו ומעודד את חבריו בנפנוף מגבות על הספסל. על התזמורת הזו מנצח ברזוקאס הזעוף, אשר זה ניסיון ראשון לו באימון קבוצה גדולה. האמת, יצא לו לא רע.

* בפינה השמאלית, ריאל מדריד, שמלבד זה שההפסדים הרבים שצברה במהלך השנים לקבוצות נחותות ממנה מזכירות באופן מחשיד את הפועל ירושלים (איזה קטע, אפילו הפועל ירושלים ניצחה אותם בגמר אירופי!) היא הדיחה את מכבי ת"א בסוויפ ברבע הגמר ובכך זכתה לתודתי הנצחית. ריאל נשענת ( המילה 'בנויה' היא קצת מוגזמת בשבילה) על אוסף שחקנים בעלי כישרון שהחיבור ביניהם משתנה ממשחק למשחק או מרבע לרבע. מנצח על החבורה הזו, הפלופר המפורסם רודי פרננדז, שחקן בעל כשרון כדורסל בלתי נדלה וכשרון משחק שאף עולה עליו. לצידו, קו אחורי ספרדי קשוח הכולל את סרחיו יול הסולידי אך יציב ואת סרחיו רודריגז שגם הוא בילה דקות לא מעטות על ספסלים במערב הליגה הטובה בעולם. מקדימה, גם כאן, גבוהה מפלצתי ממדינות יוגוסלביה לשעבר, ניקולה מירוטיץ' (שימים רבים על המגרש בNBA עוד לפניו) וחבורת נגרים הכוללת את בגיץ', היטשהיימר, סלוטר (הקשר הישראלי בשל ימיו כשיכור מסומם ברחובות ירושלים) וכמובן פיליפה רייס הותיק שמשחק בריאל עוד מהימים בהם יוגב אוחיון למד לנהל משחק (2002. כי בוודאי גם אתם שמתם לב שיוגב אוחיון מעולם לא למד לנהל משחק). ובל לנו לשכוח את ג'סי קארול, רב-צלף מחונן וחסר מצפון שכאשר הוא נכנס לזון בישובי עוטף ברצלונה נכנסים למקלטים. את ההצגה הזו מביים פאבלו לאסו האפור והצפוי אשר לא נתן לחוסר כישרונו המובהק באימון קבוצה להפריע לו לדרוס את דיויד בלאט הגדול ברבע הגמר.

* המשחק נפתח במטח שלשות של ריאל מדריד. אולמפיאקוס ההמומה שלא ראתה התנגדות כזו עזה מאז הדרבי האחרון מול פנתנאיקוס  נכנסת למשחק לאט ונוגסת בהפרש. הרבע הראשון נגמר בצורה חד צדדית 10-27 ושוב עולות התהיות איך הקבוצה המוגבלת באדום, המכונה אולמפיאקוס, מצליחה שנה שנייה ברציפות להגיע למעמד הזה (ועוד יותר - איך היא הגיעה לשם בפעם הראשונה...).

* ברבע השני אולמפיאקוס מצליחה להסביר לי מה יש לה וחברים, מדובר במצרך הכי נדיר בכדורסל האירופי, זה שהצליח להעביר אפילו את הקבוצה הפאטתית וחסרת הכישרון של מכבי ת"א את הטופ 16 - לב ונשמה. אולימפיאקוס פשוט לא מוותרת, היא נושכת, שורטת ונוגסת בהפרש ובעזרת השחקן הנהדר הזה, ספאנוליס (איך מוביל כדור מוכשר כמוהו לא מצא את מקומו בNBA, מקום בו ברנדון ג'נינגס נחשב פוינט גארד טוב בהרבה מהממוצע, אני לא מבין!) היא הופכת את המשחק לשקול. מסתבר שלאולמפיאקוס, בדיוק כמו לחוק ההסדרים, יש שבע נשמות והיא משאירה את כולן על המגרש. 

* 3 דקות לסיום המחצית פוסק ניב רסקין ש"יש לנו בגמר כדורסל יחסית איכותי" וצביקה שרף מסכים איתו. בהתחשב בכך שהתוצאה באותו הרגע הייתה 24-33 (3 דקות לסיום המחצית) אני מתחיל לחשוב ששרף ורסקין אינם אוביקטיביים בקשר למה שהם משדרים או שמא הם לא ראו משחק NBA מימיהם (או אפילו משחק של נס ציונה מול רמת גן בליגה הלאומית הם לא ראו). מה גם שאם זהו גמר 'יחסית איכותי' אינני רוצה לדעת מהו גמר 'לא איכותי'.

* במחצית לא התאפקתי וזפזפתי (אני לא בטוח שבעידן בו אני צופה במשחקים במחשב 'זפזופ' הוא המונח הנכון) לראות את הזקנים של סן אנטוניו מלמדים את ילדי גולדן סטייט שיעור בכדורסל. אז אולי היורוליג היא הדבר השני הכי טוב אחרי פלייאוף הNBA אבל הפער בין שני המקומות עוד רחוק (לפחות כמו המרחק בין מכבי ת"א כדורסל לשאר הליגה שלנו). שחקנים כמו טיאגו ספליטר, אשר באירופה היו כוכבים בלתי מעורערים, הם שחקנים משלימים בNBA (ושקבוצתם מסתדרת היטב בלעדיהם כשהם פצועים). וזה מבלי להזכיר את היכולת האישית הגבוהה בהרבה שניתן למצוא בNBA, דבר המתבטא למשל בכך שמלך הסלים ביורוליג (בובי בראון מסיינה, אם תהיתם) בקושי מגרד את ה-18 נקודות למשחק (וגם אם תוסיפו 8 דקות משחק כמו בNBA זה עדיין לא יגיע ליותר מ-21 נק', כרמלו לשם השוואה קלע 28.7 בממוצע למשחק).

* הרבע השלישי כבר שינה אצלי את המומנטום. אולמפיאקוס השלימה את המהפך ועם 3 שלשות רצופות לקחה את ההובלה. ריאל לא נכנעה והפכה בחזרה והסלים החלו לרדוף האחד את השני. כאן עלתה בי ביתר שאת השאלה - "בעד מי אני?". מצד אחד, אולמפיאקוס היא קבוצה כלבבי - אנדרדוג קלאסי, קבוצה לוחמת ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה והוכחה לכך שאפשר להגיע להישגים יפים גם עם קיצוץ בתקציב (אזרחי ישראל הקשיבו?) אבל מצד שני, ריאל הדיחה את מכבי, ועוד  בסוויפ, כולל השלמת העבודה בהיכל, איך אוכל לבגוד בך? איך אוכל לשכוח חסד נעורים?

* הלכתי עם ריאל והיא כמובן החלה לחטוף (ככה זה עם הקבוצות שלי, ב-90% מהזמן הם מפסידות ובשאר עשרת האחוזים הם מנצחות משחק אחד אבל רק ברבע הראשון). הנעת הכדור המופתית של היוונים (קבוצתיים האירופאים האלו) מצאה התקפה אחר התקפה שחקנים מתאימים לשלשות פנויות וקבוצת הכוכבים של ריאל התפוררה לה אט-אט.

תאמינו או לא, אפילו שרמדיני גילה ניצוצות. גם התעוררות רגעית של ג'סי קארול לא עזרה, הבלנקוס הרימו דגל לבן ואולימפיאקוס שייטה אל הניצחון. לא נורא ריאל, לפחות ניצחתם את הקלאסיקו בחצי והגעתם לגמר (מוריניו היה מתחלף איתכם). ואולימפיאקוס?, אפילו צביקה שרף לא האמין (והוא בדרך כלל מצליח לזהות לוזריות היטב..)

* לסיכום, שתי מסקנות זריזות וקצת צפויות שאף אחת לא תפיל אתכם מהכיסא:

הראשונה, היורוליג היא ליגה בהידרדרות. די להיזכר בכך שאולמפיאקוס זו הצליחה להפסיד בביתה למכבי ת"א המביכה של השנה בשביל להבין שיש פה מדרון חלקלק. שחקנים טובים כבר לא מגיעים מהNBA (גם לא כוכבים מזדקנים כמו צ'יימברס ווילקינס בזמנו), אירופאים מצטיינים עוברים בגיל צעיר מאוד לNBA ופורצים שם (או שלא) ולאירופה נותר להישאר רק עם שחקנים שפרחו מאוחר (ספנאוליס סטייל), לא התגלו במכללות (שון ג'יימס, בובי בראון, וקייל היינס כדוגמאות), לא הוכיחו את מקומם בNBA (קרסטיץ', לאמפה, פארמר, ווימס ועוד)  או סתם לא מספיק אתלטיים (פאפאניקולאו, יול, אנטיץ' ותאודוסיץ'). כל אלה מספיקים במקרה הטוב ל5-6 קבוצות איכותיות וגורמות לרוב העונה להראות לא רק כמו גרבג' טיים אלא כמו גרבג' בסקט (כדור פח).

היורוליג צריכה לשנות את השיטה ולהתחיל להיות ליגה שנראית בדיוק כמו הNBA, עם 16 קבוצות קבועות (והקביעות היא משהו שקורה ביורוליג ממילא) שמשחקות אך ורק בליגה הזו בשיטה של 3 סיבובי עונה רגילה ופלייאוף סדרות הטוב מ-5 ל-8 הגדולות. רק אז אולי היורליג תהיה לא רק הליגה השנייה בטיבה בעולם (ולא תתחרה עם הליגה הסינית, ליגת הפיתוח של הNBA או ליגת הקיץ של פורטו ריקו) אלא גם תהיה תחרותית ומושכת קהל וכסף.

השנייה, עם כל המגבלות של היורוליג היא מזכירה משהו בתולי וטהור, כזה שהNBA על כוכביו המצועצעים כבר איבדה מזמן. ביורוליג משחקים כדורסל קבוצתי, הכדור עובר משחקן לשחקן, שחקנים בקבוצות השונות לא נעדרים מיומנויות בסיסיות כמו סגירה לריבאונד, קליעה מחצי מרחק והגנה אזורית והמאמנים מכירים יותר תרגילים מאשר "תנו את הכדור לקובי בראיינט, תחסמו לו ותנו לו לזרוק). הייתי שמח לו שחקני NBA, בעיקר הצעירים שבהם ישתפשפו כמה שנים באירופה וילמדו כמה שטיקים. זה לא יזיק להם ובטח לא יזיק לליגה הטובה בעולם, עדיין...

השור החולם

הנה נגמר לו השבוע השלישי של פלייאוף הNBA ומצב השעמום נשאר אי-שם באמצע הסקאלה. לא מעניין מדי אבל יכל להיות הרבה יותר גרוע. המחשבה הראשונה שלי הייתה להקדיש את הטור השבוע לניתוח קריסתן של הלייקרס, בוסטון, הנטס והקליפרס בסיבוב הראשון אך נניח את מפסידות הסיבוב הראשון בצד ונתמקד באלו שיפסידו בסיבוב השני - הקבוצה הכי מעוררת הזדהות של הפלייאוף הזה (יחד עם גולדן סטייט) - שיקגו בולס.

אי אפשר לפתוח כתבה על שיקגו בולס בלי להזכיר את מייקל ג'ורדן (וזאת הבעיה הכי גדולה של שיקגו בולס אם שואלים אותי) ולכן נגיד שמייקל ג'ורדן היה מתגאה ברוח הלחימה והווינריות שמפגינים הבולס עד עתה בפלייאוף (הוא אולי היה מחתים כמה משחקני הבולס בקבוצה הכושלת שלו, הבובקטס, אלא שג'ורדן המנהל בניגוד גמור לג'ורדן השחקן הוא לוזר מושלם). 

במה דברים אמורים? מצבם של הבולס מתחלק לשניים - הפיסי והמנטלי.

המצב הפיסי, איך נאמר, לא היה מבייש מחלקה גריאטרית בבית חולים מהוגן. כוכב הקבוצה על הנייר, דרק רוז, נעדר מהמגרשים מזה שנה. כוכב הקבוצה בפועל, לואל דנג, נעדר מאז אמצע הסיבוב הראשון. המנטור ומקור ההשראה, קירק היינריך, גם הוא איננו איתנו מאז משחק 5 מול הנטס ושחקן החמישיה, ריפ המילטון היה תורם העונה יותר לו היה באמת RIP.

המצב המנטלי לעומת זאת מצוין. שבעה וחצי השחקנים שנותרו (נאזי מוחמד הוא שחקן הגנה ראוי אבל יכולותיו ההתקפיות מזכירות את יכולותיו ההגנתיות של ליאור אליהו) נלחמים, נאבקים ומשחקים ללא רגשי נחיתות מול קבוצת הכוכבים הדורסנית של מיאמי היט, ניצחו את המשחק הראשון בסידרה, היו קרובים לנצחון בשלישי (אבל מה לעשות, נגמרו להם השחקנים) וזה אחרי שהם הדיחו את הנטס במשחק מספר 7 בחוץ.

הבולס, כנגד כל הסיכויים מצליחים גם במצבם הנוכחי להיות קבוצה שצריך להסתכל עליה ברצינות והרבה מאוד מזה בזכות העבודה היסודית והטובה של טים ת'יבודו, מי שלטעמי הוא אחד המאמנים הטובים בליגה (שני אולי רק לפופוביץ'). על מאמנים שיפגשו את מיאמי בהמשך הפלייאוף (וודסון? ווגל? פופוביץ'? הולינס?) ללמוד היטב את מה שעוללה שיקגו למיאמי במחצית משחק מספר 3 או במשחק מספר 1 בשביל להבין שיש דרכים לעצור את מיאמי. 

שותפים נוספים ל'פשע' של השוורים הלוחמים הם: 

יואקים נואה, גבוה צרפתי בן 28, המשפר משנה לשנה את יכולותיו הנגריות ומהווה מודל לחיקוי. הוא נמצא בכל מקום במגרש, הוא חוסם, הוא חוטף, הוא לוקח ריבאונדים, הוא מתקן החטאות והוא אפילו קולע זריקות מבחוץ וכל זה על קרסול אחד כיאה למחלקה גריאטרית (עם גוון אורתופדי). 

נייט רובינסון, גמד מרושע המשחק בעמדת הרכז שעד השנה החליף קבוצות כמו שח"כ מאיר שטרית החליף מפלגות. רובינסון, הוא האיש שהכדורים עוברים דרכו בשיקגו, זה שלא יפחד לקחת את הכדור האחרון, זה שיטביע מעל כל שחקן ולא משנה מה גובהו,  זה שיזרוק מעל ארבעה שחקנים ויגרום לאוהדים להחסיר 60 פעימות לב לפני שהכדור יצלול פנימה. בפלייאוף הזה רובינסון הוסיף למשחקו ניהול משחק מבריק ומסירות בזמן הנכון ובל נשכח לו את התצוגה האדירה  שהובילה קאמבק מחייה נפש קבוצתית במשחק מספר 4 (צפו למטה).

ג'ימי באטלר - שחקן שנה שנייה, שנבחר במקום ה-30 בדראפט והתקדם השנה מאוד. התקדמות שמוכיחה את עצמה בשמירה יוצאת מן הכלל על לברון ג'יימס האיום, בסלי קלאץ' משלוש והקרבה אדירה שהביטוי הבולט לכך הוא שהוא לא ירד מהמגרש במשך ארבעה משחקים רצופים בפלייאוף.

מרקו בלינלי - איטלקי חביב שמפצה על חוסר בולט באתלטיות (יש לו אתלט-איטיות) בהקרבה, חוכמת משחק, קליעה אבסולוטית ובכך שהוא מהווה את הגו טו גאי הבולט של שיקגו בדקות רבות. בלינלי, אחרי שנים רבות של משחקי מחבואים על ספסלים של קבוצות שונות, מקבל את הבמה ובהחלט מראה שאפשר לסמוך עליו שירים את ההצגה.

קרלוס בוזר - הוא הושמץ, הוא בוזה, ירדו עליו, לעגו לו ותהו אלפי תהיות מדוע דווקא אותו הביאו בשביל להשלים את דרק רוז להפוך את שיקגו לשם דבר. אבל בעוד רוז פצוע כבר יותר משנה, בוזר עדיין איתנו ובפלייאוף הזה הוא עושה בדיוק מה שציפו ממנו, קולע סלים מחצי מרחק, לוקח ריבאונדים ובעיקר מהווה איום לכל הגנה שמתכווצת לעצור שחקן אחר בפיק אנד רול.

הבולס הם החזון של הקבוצה שכיף לאהוב אם אתם חובבי צדק חברתי (ואם אתם לא, לכו על הטייקונים ממיאמי ותחנקו עם האליפות שהם ייקחו). היא קבוצה סימפטית, לוחמת ואנושית שמשאירה הכל על המגרש, גורמת הזדהות ועוזרת לנו לחלום על שוויון הזדמנויות ועל עולם טוב יותר. היא מסוג הקבוצות שגורמות לנו לחשוב על כך שגם לפועלים שחורים יש הילה ויש יופי וזוהר גם לעבודה קשה. והיא גם זו שתגרום לנו להבין שבניגוד להוליווד, החיים במציאות ובעיקר בפלייאוף אינם מבוססים על סופים טובים אלא על החזק שבסופו של דבר דורס את החלש (1-4 למיאמי בסיום והלוואי שאתבדה ולו רק במקצת). לו היו הבולס משחקים מול מיאמי משחק אחד, אולי הייתה פה הפתעה אדירה אבל בסדרה, כמו בטבע - החזק שורד. ולחזק קוראים לברון.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רק נציין שבתוך כל הפסטורליה של חבורת הלוחמים של שיקאגו בולס, ישנם שתי אנטי-תזות: 

הראשון, דרק רוז, האיש שאמור היה להביא את אבק הכוכבים לתוך הבולס ולהצעיד אותם להלחם באויב מהארץ הפרחונית. אבל במקום זה הוא מבלה את השנה האחרונה על הספסל, בשל פציעה ממנה הוא מסרב להחלים. אינני רוצה להיכנס לנעליו (בטח לא אם הברך הזאת..) אבל מהמזרח התיכון זה נראה כאילו רוז הוא פחות מנהיג ויותר ילד לחוץ שפוחד לעשות את הצעד הראשון. 

השני, לואל דנג, שלא רק שתרומתו בפלייאופים ממוצעים תמיד יורדת אלא שהשנה הוא גם נעדר מאז משחק מספר 5 בסידרה מול ברוקלין בשל מחלה מסתורית (זה התחיל עם שפעת ואשפוז בבית חולים, אבל מאז הוא כבר השתחרר ועדיין לא שב לשחק). האם דנג הולך בדרכו של רוז ופשוט מקבל חום מלעלות לשחק?. 

איתם או בלעדיהם (רמז: בלעדיהם) הבולס הם יופי של קבוצה..

סוף עונת הדובדבנים

יום ירושלים, שחל היום, הוא יום שאינו אומר לי דבר. וזאת אף על פי שאת רוב ימי חיי ביליתי בירושלים. אינני מאמין באחיזת העיניים הזו שנקראת איחוד העיר אשר המציאות מגלה שעדיין מחולקת למזרח ומערב ולאזרחים מסוג א' וסוג ב'. אבל זה שאינני חוגג שקר אחד, לא אומר שאין לי שקר משלי לחגוג  ביום הזה. ביום ירושלים אני תמיד מציין את 'יום הזיכרון' לאליפות ההיא של הפועל גליל עליון, קבוצת ילדותי, אליפות ששמה קץ ל-23 שנות שלטון יחיד של מכבי ת"א בכדורסל הישראלי. או לפחות כך אני ורבים אחרים שיקרנו לעצמנו אז. היום, 20 שנה אחרי אותה עונה חד פעמית שמילאה לי דלק אשר הספיק לי לשאר ימי ילדותי הספורטיבית המאכזבת, אני רוצה לחזור אל אליפות השקר ההיא ולמשיחי השקר שהיא הביאה עימה.

1993. אני בן 10. כולם אוהדים את מכבי ת"א. אני לא. משהו בקבוצה שרק מנצחת לא מצא חן בעיניי כבר אז. תמיד האמנתי שחברה נמדדת ביחס שלה לחלש. אז איך יכול להיות שקבוצה אחת דורסת את כולם ואני אתן יד לזה?. בגמר הגביע של 1992 ערכתי היכרות עם הפועל גליל עליון. גליל שיחקה נגד מכבי ראשון לציון. ראשון שיחקה בצהוב, צבע שגרם לי סלידה. הלכתי עם הגליל. באופן מפתיע לקבוצה שהייתי בעדה, גליל גם ניצחה. נשארתי אוהד.

עונת 92'-93' אותה פתחתי כאוהד גליל, הביאה איתה משהו מוזר. קודם כל, מכבי הייתה חלשה: צביקה שרף הלך,  שני זרים הוחלפו מיד בפתיחת העונה (דיירון ניקס וחוזה ורגאס הוחלפו בדיויד אנקראם האגואיסט ווינפרד קינג המזעזע), גיא גודס נפצע וכל אירופה חגגה על חשבון מכבי הנרפית הזו. קבוצות אחרות התבלטו בליגה, הפועל אילת הובילה את הליגה סיבוב שלם, הפועל ת"א הייתה חזקה מתמיד, הפועל ירושלים הראתה לחימה ונחישות והייתה כמובן הפועל גליל עליון - קבוצה מאומנת היטב, שביתה הוא מבצרה, משלבת הצלחה גם בליגה וגם באירופה (חצי גמר גביע המחזיקות באותה עונה ובעידן של 16 קבוצות בלבד בגביע האלופות זה היה הישג מרשים), מציגה כדורסל חדשני (פיני גרשון בשיאו) וחושפת לראווה לעולם את דורון שפר, רכז ישראלי צעיר, בעל קור רוח מרשים, ראיית משחק יוצאת מן הכלל וקליעה נהדרת. מודל אמיתי לחיקוי.

העונה נמשכה וגליל פגשה את מכבי ת"א למשחק ליגה בסיבוב השני. המשחק נערך בכפר בלום ב-18:00 בערב וגם אותו כמו את רוב המשחקים באותה עונה שמעתי ברדיו (מה לעשות, לא היה לנו ערוץ הספורט אז). אבא שלי ואחי הגדול החליפו צבעים כששמעו איך גליל מנחילה למכבי את ההפסד הגדול בתולדותיה בליגה (69-97) ומבטיחה לעצמה יתרון ביתיות בפליאוף. "עזוב, זה רק משחק ליגה ולפליאוף חוקים משלו", אמרו לי. עזבתי.

לפליאוף באמת היו חוקים משלו. מספרים שכמה ימים לפני תחילת העונה ניגשו כמה חסידים של חב"ד לפיני גרשון, מאמן כושל שהתחיל את עונת הצ'אנס האחרון שלו בגליל. החסידים אמרו לגרשון שאם הוא יבטיח שהוא יסע לניו יורק ויתפלל מנחה עם הרבי (אז הוא היה חי. לטענת חב"דניקים מסוימים - גם היום), גליל עליון תהיה אלופה. פיני הבטיח. בפליאוף כבר כל קהל הקיבוצניקים הכופר של גליל שר "משיח משיח" והמשיח בדמותו של דורון שפר הדיח את מכבי ת"א בחמישה משחקים (שלושה ניצחונות בית ושני הפסדי חוץ). פיני גרשון אמר שגליל אמנם ליקקה את הקצפת אבל עכשיו עליה להשיג את הדובדבן, האליפות.. העונה נקראה בשל כך "עונת הדובדבנים".

בכותרת העיתונים שלמחרת הניצחון (מה לעשות, לא היה אז אינטרנט) דיברו רק על מכבי ת"א, השער היה מעוצב בצורת כותרות סיום של סרט, התמונות היו של דורון ג'מצי ומוטי דניאל תופסים את הראש והדיווחים סיפרו על אוהדי הפועל ת"א שחיכו לשמעון מזרחי בשדה דב כדי לזרות לו מלח על הפצעים. לא הרבה מילים נכתבו על גליל, שהצליחה להיות מסומנת כאנדרדוג גם בסדרת הגמר.

גליל לא הייתה אנדרדוג בגמר. כבר במשחק הראשון היא גנבה את יתרון הביתיות מהפועל ת"א כשניצחה באוסישקין בלי מאמץ מיוחד. במשחק השני, אותו ניצחה גליל בכפר בלום, דורון שפר, "איש הקרח" קלע 40 נקודות כולל 21 קליעות עונשין בלי החטאה. את הקליעה ה-22 הוא החטיא בכוונה כי הקהל צעק לו "מכונה, מכונה". "אני לא מכונה, אני בן אדם" הוא אמר אחרי המשחק. אחרי תבוסה באוסישקין במשחק מספר 3, גליל הגיעה הביתה וזכתה באליפות.  קטיף הדובדבנים הושלם.

המשחק נגמר בשעה 22:30, אותי שלחו לישון כבר ב-21:00. בטרנזיסטור קטן מתחת לכרית שמעתי את הזעקות של יואב אביב ברשת ב' וראיתי בדמיון שלי כל מהלך ומהלך. מעולם לא נהניתי מחוויה ספורטיבית (סבילה...) כמו אז. הקבוצה שלי הייתה אלופה.  ולא, זה לא קרה לי הרבה מאז..

1994. גליל עליון מתרסקת, שפר עבר לקונטיקט, פיני גרשון הלך לראשון לציון, הזרים ורוב המתאזרחים (הישראלים אם תרצו) נפוצו לכל עבר וגליל התחילה את העונה עם הפסד מביך במוקדמות גביע אירופה לאלופות לקבוצה מאנגליה. ההמשך לא היה הרבה יותר טוב והעונה הסתיימה עם מקום שישי. אבל גרוע מכך - מכבי שוב הייתה אלופה (וגם מחזיקת הגביע). 

מכבי המשיכה לקחת אליפויות כל אותו עשור וגם את העשור הבא היא בילתה בלזכות בהן, לפחות עד שהומצאה שיטת הפיינל-פור הידועה לשימצה. האליפות של גליל התגלתה כאפיזודה חולפת, רגע של אור בתוך הלילה השחור. הקבוצות שלי חזרו להפסיד. ולהפסיד. ולהפסיד.

עם השנים התפכחתי גם אני מאותה האשליה. כמו בחיים, כך גם בכדורסל, באה ההתבגרות ומנפצת לך כל חלום ילדותי וכל תפיסה תמימה על העולם.

משיחי השקר שלי התנפצו האחד אחר השני:

ראשון היה דורון שפר. אחרי שלוש עונות בקונטיקט הוא חזר ארצה לאחר שכשל במשימתו להיות הישראלי הראשון בNBA. שפר לא חזר הביתה, אלא חתם במכבי ת"א. אליל נעוריי, האנטיתזה, החלום, האיש שקרא תיגר על כל המוסכמות עבר לשחק ביריבה השנואה. שפר כבר לא היה אותו שחקן שהיה, הוא גם לא שיחק באותו תפקיד (בגלל החיבור עם עודד קטש הוא נאלץ לעבור לשחק כסקנד גארד, עמדה שהרסה אותו). הקריירה שלו לא המריאה כמו שחלמתי בשבילו. בשלב מסוים הוא פרש ("הלב אמר לי לפרוש") וחזר (הלב אמר לו לחזור...) ושוב פרש וחתם לאיזה רגע בגליל ואני כבר לא זוכר מה הלאה (ויקפדיה אומרת שפרש סופית ב-2008).

יום אחד בתחילת שנת 2007 נסעתי בעין כרם בירושלים, במהלך הנסיעה קפץ מול הרכב שלי תמהוני אחד. בלמתי בפתאומיות ונמנעתי מלדרוס אותו. הוא התנצל והלך, פתאום קלטתי שזה דורון שפר. האדם שהערצתי ... תמהוני. 

המשיח השני שסרח היה פיני גרשון. שנים רבות הוא עוד הטיף תחת כל עץ רענן נגד מכבי ת"א המושחתת ובהזדמנות הראשונה שהוצע לו חוזה הוא חתם בה. הניסים שלו כמאמן חזרו גם במכבי עצמה והוא הוביל אותה להיות הקבוצה הטובה באירופה, לחדש את ימיה כקדם ולדרוס כל דבר שזז. רובין הוד (בגירסה המלאה) הפך את עורו ונהיה שריף נוטיגהם המנוול. הדבר היחיד שנשאר הוא הפה הגדול, המזלזל בכל מה שסביבו (כולל נאום ה'מוקה' הגזעני שהוא נשא ב-2003). 

וכמובן שגם המשיח מלובביץ' התגלה כמשיח שקר. לא מספיק שהוא מת, התבגרותי גילתה לי כמה מוזרות הליכות החסידות הזו, כמה הן רחוקות מהמציאות ובעיקר, כמה מיסיונריות דרכם.

ולסיום, גם גליל עליון מתה. בשנת 2007 עברה הקבוצה לשחק בגלבוע ואף ע"פ שהיא עדיין נקראת גלבוע/גליל אין בינה לבין גליל עליון שום קשר זולת אותו קיבוצניק נכלולי שמנהל אותה, העונה לשם עמית גל.

ומעל כל אלה, נגנז החלום. שום מהפכה לא קרתה בכדורסל בישראל, אף תיגר לא נקרה, עולם כמנהגו נוהג והחזק ממשיך להכות בחלש בכל מאודו. וכמו שאומר טל ברודי "לא רק בספורט. בהכל".

ולפעמים, גם 20 שנה אחריי, אני מפליג בדמיוני אל אותם ימים ואל אותה עונת דובדבנים קסומה וחושב לעצמי שאם ההיסטוריה תמיד חוזרת אולי זה יקרה שוב. אולי יש סיכוי ואולי כל עוולה סופה להיתקן. ובינתיים, אם אתאמץ ממש, אוכל אולי לחוש בפי את טעם הדובדבן השקרי ההוא..

גברים חסרי בטחון

אחרי שבשבוע שעבר התלוננתי כאן על השיעמום שאחז בפליאוף הNBA הגיע השבוע השני שלו והפך את הקערה על-פיה. בוסטון שהוספדה לאחר שלושה הפסדים במשחקים הראשונים של הסדרה, הצליחה לעשות קאמבק מרשים ולבסוף להיות מודחת עם ראש מורם לאחר שישה משחקים, ממפיס הפכה פיגור של 2-0 מול הקליפרס לניצחון מוחץ ארבעה משחקי אח"כ (2-4). אטלנטה השיבה מלחמה שערה לאינדיאנה לפני שנכנעה לה 2-4, גולדן סטייט הצליחה להשלים שחזור של הסדרה ההיא מול דאלאס וגברה 2-4 על דנבר העדיפה, יוסטון חזרה לחיים לאחר פציעתו של ווסטברוק והודחה לבסוף רק לאחר התעלות של דוראנט ומרטין במשחק מספר 6 ושיקגו וברוקלין עדיין מתכתשות בקרב על תפקיד השעיר הנשחט בסידרת חצי גמר המזרח מול מיאמי. בזמן שכל אלה שהזכרנו עבדו קשה, היחידות שהצליחו לטאטא את יריבותיהן החלשות ב-4 משחקים ולזכות בשבוע מנוחה היו מיאמי וסן אנטוניו. מדוע דווקא הן? או, בדיוק על זה אני מתכוון לכתוב כאן.

נראה שיותר מכל, הדבר הראשון שהכתיב את תוצאות הסיבוב הראשון של הפליאוף הוא הביטחון העצמי של קבוצות על שחקניהן ומאמניהן (הדבר השני הוא פציעות, אבל על כך בפעם אחרת). רוצים דוגמאות בבקשה:

ניו יורק ניקס היא קבוצה טובה בהרבה מבוסטון סלטיקס, בטח במצב מסדר השחקנים הכשירים הנוכחי, היא הגיעה לסידרה בכושר טוב יותר, עלתה ל0-3 די קליל והפסידה את המשחק הרביעי רק לאחר הארכה. אז מה למען ה' גרם לה להפסיד גם את המשחק החמישי או כמעט לאבד יתרון של 26 נקודות במשחק השישי לטובת ריצת 0-20 של בוסטון? לא, לא מדובר בנשמה היתרה של הסלטיקס או ביכולת של גארנט, פירס ועוזריהם ליצור עוד מסכת גבורה הירואית. הניקס פשוט הפסיקו לשחק כדורסל. כל סטייה קטנה מתכנית המשחק שלהם בהגנה או בהתקפה גרמה לקבוצה להיתקע ולחזור לבידודים המטופשים על כרמלו וג'י-אר סמית' ומשם הדרך לאיבוד יתרונות היה גדול. לו היה לניקס יותר ביטחון עצמי, בוסטון הייתה מודחת בסוויפ. אבל הניקס, נראית כמו שהיא נראתה במשך רוב העונה הסדירה - חבורת שחקנים בעלי פוטנציאל שהיכולת שלהם מתנדנדת בין ניצחונות מרשימים להפסידים מרגיזים ולא בגלל שהם לא יכולים. בגלל שהם לא מאמינים מספיק שהם יכולים.

נמשיך ליוסטון. אחרי פיגור 3-0 הגיוני מאוד אליו נקלעה מדורגת מספר 8 מול קבוצה שעדיפה עליה בכל עמדה כמעט יוסטון חזרה לעצמה וניצחה את 2 המשחקים הבאים (כולל אחד באוקלוהומה). הסיבה לחזרה הייתה כמובן אמונה מחודשת שנשאבה מפציעתו של ראסל ווסטברוק וההבנה שאת דוראנט לבדו אפשר לעצור (ויש כמובן את חוסר הביטחון והבלבול של התאנד'ר שיצרו את המצב). כשמשחק מספר 6 הגיע נראה היה שהרוקטס נירו אל החלל כאשר הם רצו ל-10 הפרש ב-5 דקות הראשונות. גם מחצית נפלאה של קווין מרטין שהחזיר את אוקלוהומה במו ידיו למשחק לא מנעה מיוסטון לברוח בתחילת הרבע השלישי להפרש דו ספרתי. ואז, הם נעלמו.. אוקלוהומה הייתה על הקרשים, הקהל דחף קדימה אבל יוסטון נעלמה. הפסיקה לשחק את התרגילים הקבועים לקלעים פרסונס וגרסיה, הפסיקה לבודד את הארדן, הפסיקה לדחוף כדורים פנימה לאשיק, הפסיקה לשחק כדורסל ולהאמין שהיא מסוגלת לעשות זאת. התוצאה? ריצה של 6-31 של אוקלוהומה והפיכת המשחק לגארבג' טיים בדרך להדחה של יוסטון מהסידרה. מה קרה להם לרוקטס?! זה כבר היה בידיים שלהם, האם זו הסטטיסטיקה שאומרת שאף קבוצה לא חזרה מ3-0 לניצחון בסידרה או שזה פשוט נפילה בבטחון עצמי ברגע שהזריקות של דוראנט והשלשות של דרק פישר התחילו להיכנס? לו רק יוסטון הייתה מאמינה בעצמה אולי היה פה את המהפך הגדול ביותר שראינו אי פעם.

ומה תגידו על דנבר וגולדן סטייט? מה לעזאזל גרם לדנבר, קבוצה שהיה לה את המאזן השני בטיבו בליגה בשנת 2013 ושהפסידה בסה"כ 9 משחקים מאז פתיחת השנה האזרחית להפסיד 3 פעמים בשבוע לקבוצה נחותה ממנה שאיבדה את אחד הכוכבים שלה לטובת פציעה?מה גרם לגולדן סטייט שהייתה ביתרון 15 הבדל לאבד כדורים בשלומיאליות וכמעט להפסיד את המשחק השישי? בטחון עצמי, בטחון עצמי, בטחון עצמי!

וזה נכון גם לגבי אינדיאנה ואטלנטה שעד המשחק האחרון הפסידו בכל משחק בהפרש דו ספרתי כל אחד בביתה של האחרת, זה נכון גם לקליפרס שכבר הובילה בביטחה 0-2 מול ממפיס, זה נכון גם לגבי ברוקלין שהצליחה להפסיד יתרון של 13 נקודות תוך 2.30 דקות במשחק מספר 4 מול שיקגו וזה נכון גם לגבי שיקגו עצמה שפציעתו של קירק הינריך, שחקן שאת תרומתו לא רואים כמעט בסטטיסטיקה אלא רק בצד המנטלי, גרמה לה לאבד יתרון 1-3 מבטיח בדרך למשחק 7 בחוץ.

הNBA בסיבוב הראשון נראה הרבה יותר כמו הליגה הישראלית שמתחת למכבי ת"א בעונות רגילות. הרבה קרבות של כולם נגד כולם, הרבה רצפי ניצחונות שנבנים בעיקר בגלל מומנטום רגעי והרבה 'הכל יכול לקרות' חוץ מהאפשרות שאחת מהקבוצות הבינוניות האלה יקחו את האליפות.

אז מה יהיה הלאה?

נדמה ששאלת הביטחון העצמי הולכת להיות השאלה המכריעה לשלבים הבאים. הקבוצות היחידות שאני יכול לזהות בוודאות שיש להן את זה הן מיאמי וסן אנטוניו. כמו שזה נראה הן גם יפגשו בגמר. את מיאמי אין מי שיעצור וזה לא משנה אם זאת תהיה ברוקלין או שיקגו (אם דנג והינריך יחזרו יש לבולס סיכוי, אם לא זו כנראה היה ברוקלין), אינדיאנה או הניקס (בקרב החפירות המסתמן הזה שאלת הביטחון העצמי והמומנטום תשחק תפקיד מרכזי. על פניו אינדיאנה, שמאומנת יותר נראית מתאימה לעבור, אבל מכיוון שהניקס כשרונית יותר ויש לה גם יתרון ביתיות, אני אלך איתם ולו רק כדי שלא אסתור את נבואותיי הקודמות). ומול סן אנטוניו יתייצבו גולדן סטייט שאין לה מה למכור נגדה וכבר עשתה את שלה (היי, אמרתי את זה גם על הווריורס מול דנבר ותראו מה קרה, אבל הספרס מנוסים טיפה [!] יותר) ואחת מהקבוצות אוקלוהומה (שגם עם ווסטברוק קשה לה מול סן אנטוניו) או ממפיס (ולדעתי זו תהיה ממפיס) שעשויה בהחלט להוות מכשול לספרס, אבל בסופו של דבר תיכנע לניסיון עודף ולנקמה קרה (זוכרים את הפליאוף של לפני שנתיים?!) 

ומחשבה אחרונה לסיום, שימו לב למאמנים בסיבוב הראשון. לא לחינם פופוביץ' של סן אנטוניו, ספולסטרה של מיאמי, ווגל של אינדיאנה והולינס של ממפיס הציגו את הקבוצות הכי יציבות. משהו בשיטתיות הזו שמגובה בשנים על שנים של אותה שיטת משחק וכמעט אותם שחקנים מצליח הרבה יותר מאשר גחמות מקריות כמו אצל הלייקרס (הנה ,הזכרתי את הלייקרס), הסלטיקס (שמסביב לשלישיה הגדולה) וכמובן, הקליפרס (מה עוד צריך לקרות לקבוצה הךא יציבה הזו השביל שישלחו את דל נגרו הביתה?!). ובהקשר הזה, אף מילה על ג'ורג' קארל...

בלאט בהיעדרו

משהו עובר על דיויד בלאט. ולא, לא מדובר רק בנרגנות הבלתי נסבלת שהיא מנת חלקו בימים האחרונים, בריב המטופש עם עודד קטש, ברוגז כלפי עיתונאים וכתבי טלוויזיה ובקוצר רוח המוגזם כלפי טעויות של שחקנים. משהו עובר על בלאט בעיקר בצד המקצועי - יותר ויותר הוא נצפה במצב של אדישות במהלך משחקים, פחות ופחות הוא מתאים את הקבוצה שלו ליריבה ובעיקר, הקבוצה שלו מפסידה והרבה, גם ליריבות נחותות יותר, גם לכאלו שכבר מזמן לא ניצחו אותה, גם לכאלו שמעולם לא ניצחו את דיויד בלאט.

דיויד בלאט הוא מאמן שקל לאהוב. הוא רהוט, אינטליגנטי, מנומס, משקיען, הגיע לאן שהגיע בזכות ולא בחסדי קשרים פוליטיים או תהילת עבר כשחקן. בלאט הוא איש משפחה שעובד קשה ויודע לכבד את המקצוע בו הוא עוסק ואת המדינה אותה הוא מייצג. הוא לא דורסני בהתבטאויותיו (מנהיג מכביסטי נפוץ), הוא איננו שחצן ובעיקר, הוא איננו איש ספורט ישראלי טיפוסי. בלאט מייצג את האחר - המרוחק, המתוחכם, המפוקס, המהוקצע ובעיקר - המקצוען. 

קבוצות של בלאט מגיעות תמיד מוכנות למשחקים, מבצעות את התרגילים בדיוק המרבי, מכירות את היריב לפרטי פרטים ומנצלות את חולשותיו בהתאם ובעיקר, תמיד דרוכות לכל משימה ולא משנה מי היריב ומה רמתו. שחקנים של בלאט לרוב יעשו הכל בשביל המאמן שיודע לנצל את כישרונותיהם החבויים, עושה בהם שימוש נכון  ובעיקר מהווה מודל לחיקוי ודמות סמכותית אשר משרה ביטחון עליהם.

אז מה קרה לו לאחרונה לבלאט? מה גורם לו לשנות אורחותיו ולגרום לצופים בו לחשוב שמדובר בסוג של פיני גרשון או אפי בירנבוים? מה גורם למכבי ת"א אותה הוא מאמן להיראות כמו אסופת שחקנים לא מלוכדת שכל קשר בינה לבין שיטת משחק מסודרת מקרי בהחלט?

יותר מכל נראה שאלו ימיו האחרונים של בלאט במכבי תל אביב. יותר מתמיד נדמה שהפערים בין דמותו המקצועות ותפיסת עולמו הבלתי מתפשרת לבין השקפת העולם של הנהלת הקבוצה של מדינת ישראבלוף הולכים וגדלים. במה שקרה לו לדיויד בלאט יש רק אשמה אחת - הנהלת הקבוצה שסירבה להשקיע השקעה ארוכת טווח בשחקנים, ליקטה את השחקנים הקיימים מן הגורן ומן היקב ומבלי לחשוב על עמדות מתאימות ועל מרקם קבוצתי. יותר מבכל השנים, מכבי תל אביב של השנה היא קבוצה חלשה, שנבנתה ללא גרם מיותר של מחשבה וללא התחשבות יתרה באדם שמנצח על התזמורת.

דיויד בלאט, אשר היה הכוכב היחיד של מכבי ת"א השנה, שתק. בזכות קיסמו וכישוריו הוא הצליח לסחוף את הקבוצה להישג שאיש לא ציפה ממנה - שלב ההצלבה ביורוליג. משהגיע לשם הבין שמכאן זה מעל לכוחותיו וויתר. מאז הוא אדיש, נרגן ועצוב. הוא את שלו עשה, הוא הצליח בתוך שלוש שנים לאמן שלוש קבוצות שונות בתכלית ואת כולן להצעיד להישגים מול קבוצות עדיפות. וכל זה לא עזר לו לבסס את מעמדו ולא גרם לכך שהוא יהפוך להיות הדמות המקצועית המשפיעה ביותר במכבי ת"א. בלאט התייאש.

בשנה הבאה בלאט כנראה לא יעמוד על הקווים במכבי תל אביב. במקומו יגיע מאמן יקר יותר או  כנוע יותר. בלאט ילך לחולל את ניסיו במקום אחר. עד אז, האדישות וחוסר האונים שלו אולי יובילו את מכבי ת"א להפסד אליפות נוסף. אבל גם הפסד כזה, לו ייקרה, לא יגרום לראשי מכבי ת"א להבין שהגיע הזמן להתחיל לנהל את הקבוצה עם חזון לטווח ארוך ולא ע"פ גחמות רגעיות. הגיע הזמן שקבוצה שמעוניינת להיות אירופאית, לא רק תגיע לשלבים גבוהים ביורוליג אלא גם תתנהל כמו אחת כזאת ולא תאבד נכס גדול וכל-כך לא ישראלי באופיו כמו דיויד בלאט. 

שובו של האיש הקטן

שבוע מלא כותרות עבר על קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. זה התחיל עם ריב מתוקשר בין הגארד ה'סורר', קורטני פלס למאמן ה'מיתמם', שרון דרוקר, המשיך בפיטוריו של עוזר המאמן ה'מדליף' שי סיגלוביץ' ונמשך בניצחון מפתיע, אך חסר משמעות בהיכל נוקיה על מכבי ת"א ה'חיוורת' בגירסת פוסט ריאל מדריד.

אבל החדשה האמיתית עליה כמעט לא דיברו בתקשורת השבוע היא שובו של דני קליין להנהלת הקבוצה ומכיוון שקליין הצליח ליצור לעצמו פרופיל תקשורתי מוצלח מאוד על לא עוול בכפו (מי אמר יאיר לפיד?) כנראה שרק בלוג שאף אחד לא קורה יעסוק בכמה משפיעה והרסנית הידיעה הזו על הפועל ירושלים וכמה נזק גרם קליין עד עתה לקבוצה הזו, שבימים יפים יותר כמעט וסיפקה אלטרנטיבה הגונה למועדון הכדורסל הדיקטטורי בעולם.

ראשית ימיו של קליין בהפועל, אי שם באמצע שנות ה-90', לוו בבשורה הגדולה אותה הביא קליין להפועל - היכולת לגייס כספים. קליין רכב על גלי האהדה עליה נישאה הקבוצה בימים הדלים של השנים האלו והצליח למשוך ספונסרים שישקיעו בקבוצה. ההידוע והנדיב ביותר בין משקיעים אלו היה נחום מנבר אשר השיב לקבוצה סמלים כמו עדי גורדון ודורון שפע והצעיד את הקבוצה לשני הגביעים הראשונים בתולדותיה (96' ו-97'). הצלחות אלו הביאו את קליין לתפקיד יו"ר הקבוצה והאיש המשפיע בה תוך השמטת העבודה שאותו נחום מנבר הורשע ב1997 במכירת נשק לאיראנים וכונה ע"י שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר "הבוגד הגדול ביותר שפעל אי פעם בישראל".

אך קליין בשלו, המשיך לגייס משקיעים לקבוצה ובעיקר לרכוש ידידים בתקשורת ולהציג את עצמו בתור האלטרנטיבה לשלטון היחיד של מכבי ת"א בכדורסל הישראלי. עם השנים זכורים לו בעיקר המאבקים על הזזת גמר הגביע מהיכל נוקיה (איצטדיונה הביתי של מכבי ת"א) אל אולמות נידחים באשקלון וחיפה, מאבקיו במשטרה למען אוהדי הפועל ירושלים מסוף שנות ה-90', הזכייה בתואר אירופי ראשון (היול"ב קאפ ב-2004) וכמובן, 8 פעמים בהן זכתה הקבוצה בתואר סגנית האלופה אשר הגיעו לשיאן בהפסד בשנייה האחרונה של גמר הפיינל פור ב-2007.

אבל לצד ההישגים הספורטיביים שהביאה הפועל ירושלים של היו"ר קליין, נשכחה בתקופתו רוח המועדון שסימלה את ימיו הטובים בשנות ה-90' ("יש בנו אהבה והיא תנצח"), נשכחה ההשקעה באוהדי הקבוצה ונשכח טיפוח שחקני הבית. במקומם הגיעו כוחניות רבה, תככים, מאמנים מפוטרים במוניהם, זרים מתחלפים בכל שנה ובעיקר הרבה אגו של אדם שכשמו כן הוא - איש קטן.

בתור שונא מכבי ת"א, היה קל להזדהות עם האלטרנטיבה שסיפקה הפועל ירושלים (אפילו שמעולם לא אהדתי אותה אלא את גליל עליון הי"ד) הקבוצה הזו באמת גרמה להאמין שיש סיכוי לכדורסל שיווני בישראל. אך עם השנים ובעיקר עם המשך השתלטותו של דני קליין על הקבוצה, אי אפשר היה שלא לשים לב לכך שהדפוסים שהקבוצה פעלה על-פיהם מזכירים את, תחזיקו חזק... מכבי ת"א.

קליין התלונן על כך שמכבי ת"א זוכה למקום אוטומטי ביורוליג? זה לא גרם להפועל ירושלים במשך שנים לותר על מקומה קבוע ביול"ב קאפ גם אם היא סיימה במקום ה-6 בסוף העונה.  קליין התלונן על כך שמכבי גונבת שחקנים מכל קבוצות הליגה בעודם תחת חוזה (או בכלל)? זה לא הפריע לו להתחיל במו"מ עם עודד קטש בעודו תחת חוזה או לפתות בסכומים גדולים את חצי מהסגל של גלבוע/גליל, מכבי אשדוד או כל קבוצה אחרת שהצליחה יותר מהפועל ירושלים בשנים האחרונות. קליין התלונן על כך שלשמעון מזרחי יש קשרים במשרד הפנים, כאלה שמאפשרים לו להביא ארצה כל מיני מתאזרחים משונים בתואנה שהם יהודים? זה לא מנע ממנו לסדר לקני ווילאמס דרכון צ'כי מזויף (הוא הורשע על-כך בבית משפט ונידון לעבודות שירות) כדי שהוא יוכל לשחק כבוסמן. קליין טען ששיטת הגביע לא ספורטיבית? זה לא שינה לו כאשר במשך שנים הגרלות גביע המדינה סודרו כך שהפועל ירושלים תוכל לפגוש את מכבי ת"א רק בגמר. 

ואלו רק הדברים שקורים מחוץ למגרש כי בנוגע לצד המקצועי, קליין הפך את הפועל ירושלים להיות קבוצה לחוצה, בה הלשונות הרעות מתחילות לדבר ולהאשים לאחר כל הפסד, לקבוצה בה מאמנים מוחלפים בתדירות של ימי שרב בקיץ בישראל (13 חילופי מאמנים ב-15 שנה)\ לקבוצה בה לא גדלים שחקני בית ואלו שגדלים בה מצליחים לפרוח בקבוצות אחרות בלבד גם אם הם אחיינים של היו"ר (יובל נעימי למשל) ולקבוצה בלי זהות, בלי חזון שהניצחון בה הוא חזות הכל.

בזכות חבריו הרבים במקומות הנכונים בתקשורת, הפך קליין להיות טפלון, כזה ששום כישלון לא דבק בו. תמיד היו אלה המאמנים / השחקנים / השופטים / השיטה / המצב הביטחוני / סתם חוסר מזל (מחקו את המיותר) שגרמו לקבוצה שלו להיכשל. ובשנים האחרונות שכבר אי אפשר להתחמק מאחריותה של ההנהלה לכישלון המקצועי המתמשך, מצא קליין אשם חדש - הקהל, שמחה על מחירי כרטיסים מופקעים (באמצע שנות ה-2000' עלה מחיר מנוי למשחקי הפועל ירושלים יותר מאשר מנוי למשחקי מכבי ת"א, אלופת אירופה), על חוסר דרך וחוסר ערכים ועל כן בכל פעם שמי מהקהל קרא קריאות גנאי כנגד היו"ר או תלה שלטים בגנותו הוא הוצא מהאולם ע"י סדרנים.

קליין, צמא הכוח ותאב הפרסום המשיך לשלוט בהפועל ירושלים עד שהגיע לשכונה גומא אגייאר, אשר רצה להיות הבעלים בתנאי שיהיה לו הרוב בנהלת הקבוצה, דבר אשר קליין לא יכל להסכים איתו. אבל מכיוון שבעל המאה הוא בעל הדעה - קליין התפטר מניהול הקבוצה בתואנה ש"כבר לא רצו אותו".

אגייאר כידוע נעדר ומכיוון שהפועל ירושלים הולכת לדרך לא ברורה, בעיקר בשדה הכלכלי, קליין חזר השבוע. שובו, אשר בינתיים עבר בשקט יחסי, אולי נראה כמו הצעד הנכון לעשותו, אבל הרשו לי לנבא ולומר שאיתו הפועל ירושלים לא תגיע רחוק לעוד הרבה זמן. כי אם יש משהו שאפשר ללמוד מזכייתה של מכבי ת"א (סניף הכדורגל דווקא) באליפות השנה הוא שלוקח הרבה זמן לקבוצות להחלים ממחלה אוטו-אימונית שפוגעת בה (במקרה של מכבי ת"א, מדובר באבי נמני) ולפעמים צריך הנהלה חדשה, שחקנים חדשים ומאמן שאיננו מכאן בשביל לעשות את זה. במקרה של הפועל ירושלים כדורסל - תהליך ההבראה נגדע באמצע והמרפא, בדמות החזרת התמימות, האידאלים והדרך הספורטיבית לקבוצה הזו לא יגיע עם איש הזה..