שאתם תפרשו!

כל אלו שמציעים לרוג'ר פדרר לפרוש לאור הופעותיו האחרונות לא מבינים מהו ספורט אמיתי ומיהו ספורטאי אמיתי --- וגם על התחושה הזו שהנה סוף-סוף חוזר אלינו הטניס התחרותי --- ואי אפשר שלא להתחיל לצפות: זה הזמן של מארי --- כמה נקודות למחשבה אחרי ארבעה ימים  על הדשא בלונדון. 

טורניר הטניס של ווימבלדון תמיד התברך בתזמון נכון. הוא מגיע בדיוק בתקופה הזו בשנה בה נגמרו להן כל הליגות הגדולות בכדורגל, עונת הכדורסל הסתיימה וספורט תחרותי אפשר לצרוך רק ע"י קימה בשעות מאוחרות בלילה ואהדה בלתי מוסברת לבייסבול. מעבר לשנים בהן יש מונדיאל אשר מפריע לחיים בלבן, ווימבלדון מגיע לשיאו תמיד כאשר בחוץ יבש ומשעמם הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינת מזג האוויר. ואלו מבינינו שיודעים להעריך את הספורט הלבן, להכיר בסיפור שכל טורניר גראנד סלאם מביא עימו ולהתחבר לדמויות שבו, אין כמו ווימבלדון בשביל להעביר שבועיים של שיממון קיץ ספורטיבי.

אבל, כאמור, דיבורים לחוד ומציאות לחוד, ופדרר הודח כבר בסיבוב השני מה שהוציא מיד את כל "מסכמי עידן פדרר" מחוריהם והם החלו בהספדים על הטניסאי שירד מגדולתו ועל סוף העידן שווימבלדון הנוכחי מביא עימו. אחרים אף קראו לפדרר לפרוש לפני שזה יהיה מאוחר ופן הוא יביא את עצמו ללעג ולקלס בסיום הקריירה.שני הסיבובים הראשונים של ווימבלדון הסתיימו בהדחה של שניים מתוך שלושת אלופים האחרונים של הטורניר. בעוד ההדחה של רפאל נדאל התקבלה בהבנה, בטח לאחר ההדחה המוקדמת שלו בשנה שעברה ובשל כך שבימים אלו נדאל צריך להחליט היכן הוא משקיע את האנרגיה שלו והוא הרי עשה זאת רק לפני רגע כאשר זכה ברולאן גארוס אחרי קרב עקוב מדם עם דג'וקוביץ' בחצי הגמר. אבל בניגוד להדחה של נדאל מול דרסיס הבלגי האלמוני המדורג 135 בעולם, ההדחה של האלוף המכהן, רוג'ר פדרר מול האוקראיני האלמוני לא פחות סרגיי סטחובסקי (116 בעולם) באה לכולם בהפתעה. אז זה נכון שפדרר די קרטע מתחילת השנה אבל נראה היה שעונת הדשא, העונה בה הוא מצטיין יותר מכל והזכייה בטורניר האלה בגרמניה יעידו על-כך שגם בווימבלדון פדרר יכול ללכת עד הסוף.

א

וזה המקום לומר לכל המלעיגים, המקטרגים והמלעיזים - שאתם תפרשו! פדרר נראה שלו ורגוע ואינו תחרותי כמו פעם, זה עדיין לא עושה אותו לטניסאי חלש או למישהו שאין לו מה לעשות בסבב העולמי וגם אם פדרר הוא לא מה שהיה בשיא תפארתו עדיין חוויה לראות אותו משחק והוא עדיין מביא עימו ציפייה לטניס איכותי ולמהלכים גדולים. אז יכול להיות שאנחנו נתרגל לכך שפדרר מפסיק לנצח כל משחק וזוכה בכל טורניר אבל זה עדיין לא הופך אות להיות מישהו שהוא מיותר לספורט העולמי.
מה שמביא אותי לנקודה הבאה, נראה שווימבלדון בפרט והסבב בפרט מתחיל להיפתח אט-אט לכוכבים חדשים ולתגליות מרעננות. תמו להם השנים שבהן התחרות היחידה במהלך השנה הייתה בין נדאל לפדרר בווימבלדון (כאשר שאר הטורנירים היו מתחלקים ביניהם כל אחד ע"פ מומחיותו). בהתחלה הגיע דג'וקוביץ' והעלה את הרמה של משחקו בשביל שיוכל להתמודד עם השניים ובנה האחרונה נראה שטניס הגברים מוכן לעוד מתמודדים נוספים שיבואו. הטניס חזר! לא עוד שליטה יחידנית של שניים-שלושה שחקנים בסבב אלא אפשרויות רבות, סיפורים רבים והפתעות. זה בדיוק מה שהסבב צריך אחרי שקרבות הגלדיאטורים שהיו מנת חלקו בעשר שנים האחרונות התחילו לשעמם.

ולכן, הגיע הזמן לאנדי מארי. ווימבלדון הנוכחי, כמו זה הבלתי נשכח של 2001, בשלהי תקפותו של סמפארס כשגוראן איבניסביץ' הגיח משום מקום בכדי לזכות בטורניר, הוא טורניר שעומד בין תקופות שונות ויהיה חבל לבזבז אותו על זכייה נוספת של דג'וקוביץ' בגראנד סלאם (מה גם שדג'וקוביץ' רחוק מלהרשים בינתיים בטורניר). מארי נראה מוכן מתמיד, הוא הגיע לראשונה לגמר הטורניר בשנה שעברה, זכה בגראנד סלאם הראשון בקריירה באליפות ארצות הברית הפתוחה ולא שכח לזכות במדליית הזהב על המגרש הביתי באולימפיאדה בלונדון. בשביל להשלים את התהליך הוא צריך לזכות בווימבדלון, להסיר את הקוף שכל בריטניה מחזיקה על הגב ולתת תקווה לעתיד אחר בטניס. כזה שחוסר ודאות וסנסציות הם מנת חלקו. כזה שמזמן מזמן לא ראינו
.

אלופת הדרך ואלופת התוצאה

אז אחרי שהמסך ירד על הפלייאוף ועל עונת 2012-13 בליגה הטובה בעולם ואחרי שמה שנחזה בתחילת הפליאוף, אליפות של מיאמי אכן התגשם. נשארה רק שאלה אחת לשאול? לא היה עדיף בלי כל האשליה הזו של של אינדיאנה וסן אנטוניו? לא היה עדיף שמיאמי הייתה באה ודורסת כצפוי וחוסכת לנו את מפח הנפש הזה?! סיכום משחק מספר 7 וסדרת הגמר של הNBA.

האליפות הזו הגיעה למיאמי. היא הגיעה לה כבר אחרי העונה הסדירה ואחרי רצף 27 הניצחונות הרצופים שלה. מדובר באוסף שחקנים מפוצץ בכשרון ובאנרגיה, שנמצא בשיא הקריירה שלו ומובל בידי שחקן שללא ספק הוא אחד הגדולים בהיסטוריה. הפלייאוף היה עוד מכשול קטן בדרך של מיאמי לקחת את מה שמגיע לה - קרי, האליפות. מיאמי הייתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה העונה ואפשר אפילו לומר שהיא הייתה אחת הקבוצות הטובות ביותר בליגה בשנים האחרונות. כל סופרלטיב שהיא תקבל אכן ראוי לה. הפלייאוף בסך הכל הוכיח שמיאמי מסוגלת לעמוד בקשיים, לשחק עם הגב לקיר ושאף פעם לא מוקדם להספיד אותה. הוא הוכיח שגם כאשר היא איננה הקבוצה שנמצאת בכושר הכי טוב, היא עדיין הקבוצה הכי טובה בהפרש ניכר מכל השאר. אילו מיאמי הייתה מגיעה אל הפלייאוף בשיאה, זה שהיא הגיעה אליו בחודשים פברואר-מרץ היא הייתה מוחצת את יריבותיה בתוצאות שקבוצות בעתיד יתקשו לשחזר, אבל היא לא עשתה את זה כי קשה לשמור על כושר שיא לאורך זמן וכי היא נתקלה בהתנגדות מרה. למרות זאת, היא לא כשלה בהשגת המטרה. הפלייאוף עשה את מיאמי (ואת לברון בעיקר) גדולה יותר. לא בגלל הכדורסל, אלא בגלל כל מה שספורטיבי בזכייה הזו - עקשנות, התמדה, מלחמה עד הסוף, חוסר היכולת לוותר, ווינריות אין קץ. הפלייאוף הזה עשתה את מיאמי הנוכחית לאחת הגדולות. קבוצה שגם שונאים שלה, כמוני, יודעים לתת לה את הכבוד וההערכה שהיא ראויה להן. 

האליפות הזו הגיעה לסן אנטוניו. היא הגיעה לה כבר אחרי העונה הסדירה, או אולי אחרי העונה הסדירה של השנה הקודמת או זאת שלפניה. היא הגיעה לה כי היא כבר עושה את זה במשך 15 שנים בלי הפסקה, מנצחת ומנצחת, שומרת על כושר גבוהה ומגיעה ערב-ערב לטרוף את הפרקט ולנצח. בנונשלנטיות, בלי יותר מדי קסם, בעבודה קשה ובזיעת אפיים. היא הגיעה לה כי זה היה צריך להיות סוף מושלם לקריירה גדולה של טים דאנקן, הפאוואר פוורוד הגדול בהיסטוריה של המשחק ואחד השחקנים הצנועים אך הגיבורים ביותר שדרכו על מגרשי הכדורסל. היא הגיעה לדאנקן על עונה בה הוא עשה את הבלתי ייאמן ובגיל 37, גיל שמרבית השחקנים תולים את הנעליים או מתבזים בספסלי קבוצות כוכבים, הוא שיפר את משחקו והוביל את הקבוצה לאחת העונות הטובות ביותר שלהן. האליפות הזו מגיעה לטוני פארקר, רכז שמוערך חסר על המידה, אשר מנצל את חוכמתו, כישרונו ובעיקר את מנהיגותו לעשות ערב-ערב ככל העולה על רוחו על המגרש. האליפות מגיעה גם לצוות המקצועי של הספרס שחוכמה וראייה לטווח ארוך מכסים להם על כל מה שכסף יכול לקנות. האליפות הזאת הגיעה לסן אנטוניו אבל היא לא הגיעה אליה. כי הקבוצה הזו הייתה יותר מדי ספורטיבית לתת ליריבה שלה צ'אנס נוסף ופחות מדי רעננה בשביל לקחת ממנה את הצ'אנס הזה. 

כך או כך, וכמענה לשאלה שהצגתי בפתיח - היה שווה כל הפלייאוף הזה. אע"פ שלפעמים אני חושב שעדיף היה לחיות בלי הזדמנויות מוחמצות ועדיף היה לחיות בחיים שאינם מספקים לנו את האפשרות לשגות באשליות אלא נותנים לנו להתמודד עם המציאות כמו שהיא. למרות כל זאת, פשוט היה שווה. היה שווה כי מהפלייאוף הזה יצאנו עם שתי אלופות: הראשונה היא כמובן מיאמי, הקבוצה הטובה ביותר, זו שזכתה באליפות בסופו של דבר, בצדק גמור וזו שתכתב בספרי ההיסטוריה כאלופה של 2012-13. אבל ישנה עוד אלופה, סן אנטוניו, אלופת הדרך, זו שעשתה את הדרך הכי משמעותית בשביל להגיע להיכן שהגיעה ורק אלילת המזל, השחקן הטוב בעולם, העייפות מהדרך הארוכה שהקבוצה הזאת עברה ואולי גם שיקולים זרים (כרגיל בNBA, אי אפשר בלי תיאוריות של קונספירציה), מנעו ממנה להיות האלופה גם בשורה התחתונה. אבל אם יש מסר שאני, כאוהד קבוצות אנדרדוג מדופלם יכול להעביר כאן הלאה הוא שהדרך היא לפעמים לא פחות חשובה מהתוצאה ומה שסן אנטוניו נתנה בפלייאוף הזה ובכלל, ב-15 השנים האחרונות ומעלה מזה, לא יסולא בפז ולעולם לא ישכח לא פחות מהאליפות, דה פקטו, של מיאמי.

איש הגמר: לברון ג'יימס. הוא גם לא במקרה האיש של המשחקים 6 ו-7. מה שלברון נתן במשחק האחרון הייתה אחת התצוגות הגדולות ביותר של שחקן כדורסל מזה הרבה זמן (אולי מאז הפעם האחרונה שלברון עשה את זה במשחק מספר 6 מול בוסטון בשנה שעברה). לברון הוא אחד הגדולים ואם יפסיק לעסוק בשטויות ויתמקד במה שהוא טוב בו הוא גם יהיה הגדול מכולם. כך או כך, האליפות הזו רשומה על שמו יותר מכל אחד אחר.

איש הגמר (גזרת המפסידים): גם כאן, ולא לחינם, איש הגמר הוא גם האיש של משחק מספר 7. אז טים דאנקן לא היה בשיא הקריירה שלו בגמר הזה. אבל הוא היה זה שהביא את הספרס הכי קרוב להיות האלופה והוא עשה את זה, כהרגלו, ביציבות שהפגין, בלב והנשמה הענקיים, בריבאונד ובנקודות. ורק החטאה קטנה מנעה ממנו בסופו של דבר להיות מי שמופיע במשבצת הקודמת.

השפן: דני גרין? עד משחק מספר 6 התואר בוודאי היה הולך אליו ומה גם שכך או כך הוא שבר את שיא הגמר לשלשות. שיין באטייה? עד משחק מספר 5 הוא בכלל לא היה בעניינים אבל משם ובעיקר במשחק מספר 7 הוא העלה את הרמה וסייע ללברון לקחת אליפות. אבל אם מסתכלים על הגמר הזה כמכלול, קוואי לאונרד הוא האיש שלכם. סדרת גמר ענקית 14.6 נקודות, 11.4 ריבאונדים משחקן בגובה שני מטר וסיגריה בעונה השנייה שלו בNBA זה הרבה מאוד ויותר ממה שציפינו. לאונרד הוא גם ווינר ענק (למרות החטאת עונשין קריטית שהייתה יכולה לסגור את הסיפור) ובעיקר אחד שהופיע לכל משחק. כך שאם תהיתם לגבי העתיד של הספסרס, תתחילו עם קוואי, הוא יביא אתכם לשם.

הפלופ: ג'ינובלי. כי למרות משחק מספר 5 ולמרות התעוררות פה והידלקות שם, ג'ינובלי הוא כבר לא האיש שתשימו אצלו את הכדור בדקות האחרונות והוא כבר לא האיש שיוביל את הקבוצה שלכם לאליפות. וחבל.

פרס הייתי נותן לו כאפה (על-שם גיא פניני): כריס אנדרסן. כי למרות כל הערך המוסף שהוא מוסיף למשחק ההאסל של מיאמי, זה לא כדורסל מה שהוא עושה שם, זה אלים, זה מכוער, זה מטריד. והאמת, זה גם לא הכי יעיל. לא התגעגענו אליו שהוא לא שיחק במשחקים מספר 4 ו-5, לא נתגעגע אליו גם אם לא נראה אותו יותר. וגם למריו צ'אלמרס מגיעה איזו טפיחה קטנה על שפרצוף, לא בגלל שהוא לא שחקן טוב אלא בגלל שהוא חייב לזכור שאפשר לשחק טוב גם במגרשי חוץ.

רגעי המפתח: היו כל-כך הרבה ולכן ניקח אחד בלבד: ההחטאה של דאנקן במצב של 88-90 במשחק האחרון והמבט המאוכזב על הפנים שלו אחר-כך. רגע ספורטיבי כל-כך גדול וכל-כך מרגש על שחקן אחד, שעשה הכל, באמת הכל בשביל לסיים את זה ברגל ימין ובזריקה מצד שמאל אבל שחקן אחר, קצת יותר צעיר וקצת יותר טוב לקח לו את זה.

ובגזרת המאמנים: אוי פופוביץ', פופוביץ'. למה יש לי תחושה שלפיל ג'קסון זה לא היה קורה? ממש בסוף המשחק פופוביץ' ניגש ללברון וחיבק אותו חיבוק ארוך עד מאוד, אח"כ הוא עשה את אותו הדבר עם ספולסטרה וכן הלאה וכן הלאה. נדמה שלמאמן של סן אנטוניו לא הייתה סכין מספיק גדולה בין השניים. נדמה שלמרות הכל הקבוצה שלו והוא בראשה רצתה פחות והתעקשה פחות על האליפות הזו. ההשלמה עם השלשות במשחק מספר 6, ההיצמדות לתוכנית המשחק של המאמן, חוסר השימוש בשחקני ספסל כמו דחואן בלייר ומאט בונר כשלא הלך, כל אלה נראו כמו חוסר יציאה מהשגרה שהיה נחוץ כל-כך לספרס. פופוביץ' כהרגלו היה מצוין לאורך כל הדרך אבל את המטרה הוא לא השיג ונקודה מעניינת אחת למחשבה היא איך זה קרה לו דווקא בפעם הראשונה שהוא פגש יריבה מאוד מאוד ראויה בגמר?

ספולסטרה בסופו של דבר עשה את מה שהוא היה צריך ולא, אני לא מתכוון ללקחת אליפות. הוא פשוט שם את הכדור בידיים של השחקן הכי טוב בסדרה ובכלל וידע שזה מה שייתן לו את התהילה. ולפעמים בדיוק בדבר הזה, נמדדת גדולתו של מאמן. אז נכון, ספולסטרה הוא לא הזן מאסטר והוא לא יודע להנדס תרגילים מסובכים להתקפה ולהגנה והוא אפילו לא מקורי כל-כך בשיטות האימון אבל את היכולת לזוז הצידה ולתת למציאות לעשות את שלה, את זה יש לו והחל מסדרת הגמר הזו, יש לו גם שתי אליפויות.

רגע לפני סיוט

לא כדורסל היה הסיפור של המשחק הכל-כך מותח שהיה הבוקר. העייפות היא הסיפור האמיתי. העייפות של דאנקן בחצי השני שמנעה ממנו לקלוע נקודות ברבע האחרון ובהארכה. העייפות של פארקר שעשתה אותו בלתי יעיל ככל שהמשחק התקדם, העייפות של דוויין ווייד שפשוט נעלם בחצי השני והעייפות של אוהדים כמוני, שקמו ב-4 לפנות בוקר ומלבד החוסר בשעות שינה הם עייפו כבר מלראות קבוצות אנדרדוג נהדרות מפסידות משחקים על שטויות. סיכום משחק מספר 6 בסדרת גמר הNBA.

יותר מ-24 שעות עברו מאז שתם לו משחק 6 ואני עדיין רואה את השלשה של ריי אלן נכנסת ומשווה את המשחק. ממש כמו השלשה של רוברט הורי ב-2005 שגמרה את הפיסטונס. ממש כמו השלשה של אותו רוברט הורי ב-2002 שסיימה את הסיפור של סן אנטוניו, ממש כמו הסל של מייקל ג'ורדן ב-1998 שחיסל את יוטה. הסלים האלו, גדולים ווירטואוזים ככל שיהיו נתנו אולי לאמריקה את מה שהיא רוצה, האדירו את האדירים, פיארו את המפוארים והיללו את המנצחים אבל צדק עם האנשים הפשוטים, אלה שבאים לעבוד כל יום, שעמלים קשה על כל הישג ומחפים על כל פיסת חוסר כישרון בקילוגרמים של שכל, הם לא עשו. אלו נשכחו בצד והפכו להיות רלבנטיים בעולם שבו את ההיסטוריה כותבים המנצחים.

איזו סידרה מופרעת יש לנו. המטוטלת נטתה לכיוון סן אנטוניו במשחק מספר 1, שברה חזק לכיוון מיאמי במשחק מספר 2 והיטלטלה בפראות חזרה לכיוון סן אנטוניו במשחק מספר 3. משחק מספר 4 נע חזרה אל מיאמי ומשחק מספר 5 שב לטקסנים. במשחק מספר 6 המטוטלת נעה כבר בתוך המשחק שוב ושוב. זה התחיל עם מחצית מדהימה של דאנקן שהובילה את הספרס ליתרון נאה בסופו. ברבע השלישי הדורבנות הסתערו קדימה וכבר הגיעו ל-13 הפרש. ואז כמו בתפר שבין משחקים 3 ו-4, כשמיאמי הייתה על הקרשים, המטוטלת נעה שוב לכיוונם. פתיחת רבע מוחצת ברבע הרביעי, והיתרון שוב היה שלהם 2.5 דקות לסיום. המטוטלת שוב הפתיעה וזזה לכיוון הבחורים באפור בעיקר בזכות התעלות של טוני פארקר והיה נדמה שמשחק האן-דן-דינו הזה הולך להיעצר על הספרס. הצחקנו את המטוטלת. מיאמי עם שתי שלשות כפתה ארכה ושם המטוטלת סיימה לנוע בינתיים כשהכדור במגרש של ההיט.

ומה יהיה במשחק מספר 7? קשה לי להאמין שהמטוטלת תזוז שוב. הספרס השתמשו בכל הכדורים שהיו להם במחסנית, התאבדו על המגרש ונתנו את כל מה שהיה להם ונראה שבכל זאת מיאמי חזקה יותר. אי אפשר לתת אליפות לשתי הקבוצות אבל האמת שלשתיהן מגיע. מיאמי, כי היא באמת קבוצת כדורסל מפחידה עם המון כישרונות נדירים, יכולת אתלטית גבוהה, התקפתה מגוונת והגנה שיודעת ללחוץ שצריך וסן אנטוניו כי היא כל מה שמיאמי לא - קבוצה שנבנתה בעמל רב ובזיעת אפיים ובכדורסל קבוצתי, איכותי ומתוכנן הגיעה לאן שהגיעה. קבוצה שנבנתה אט-אט, שנמצאת במסע הזה כבר הרבה זמן ויתכן שתגיע לעוד מסעות כאלו בעתיד.  סן אנטוניו היא שושלת ארוכת טווח בניגוד למיאמי שהיא כאן לזמן קצר אבל אחרי לברון זה ייגמר.

מיאמי תנצח גם כי המצב המנטאלי של הספרס נראה שביר מאוד וכי צריך הרבה יותר מהאופי ברזל שלהם בשביל לצאת ממה שהם עברו. מיאמי תנצח כי זה משחק בית בשבילה וחוץ מפעם אחת בהיסטוריה קבוצות לא מפסידות משחק מספר 7 בגמר בבית. מיאמי תנצח כי היא צעירה יותר וכנראה שהיא עדיין טובה יותר.

אבל אם למדנו משהו על הסדרה הזו בששת המשחקים חסרי ההיגיון שלה היא ששום דבר לא בטוח בסדרה הזו ואם הכלל היחיד שהיה תקף בסדרה עד עכשיו ימשיך להתקיים אז דווקא הספרס יהיו אלופים. אשרי המאמין...

ועכשיו לכל אוסף שאלות ה'למה' שיש לי לאחר המשחק:

- למה סן אנטוניו לא עשתה עבירות בשניות האחרונות. עד כדי כך הם ספורטיביים? חשבנו שזו קבוצה אירופאית.
- למה במהלכים האחרונים שלה סן אנטוניו נזכרת תמיד שהיא בכל זאת קבוצת NBA ונותנת לשחקן אחד בדרך כלל ג'ינובלי או פארקר) לקחת את הכדור תוך כדי שהשאר רק עושים לו אופן.
- למה לברון כ"כ מטומטם שהוא מאמין לכך שהורדת הסרט מהראש שלו אכן תשנה את היכולת שלו ולמה לעזאזל זה אכן משנה את היכולת שלו?
- למה פופוביץ' נצמד לתכנית המשחק שלו והוריד את דאנקן ופארקר לנוח בשיא המומנטום של סן אנטוניו ובכך קטע אותו? הוא ידע שתהיה הארכה או שהוא התכונן למשחק השישי?!
- למה ריי אלן לא נשאר בבוסטון? איתו הם היו מגיעים לפחות לסיבוב השני בפלייאוף...
- למה הספרס לא משתמשים במאט בונר? הוא יודע לקחת ריבאונד ארוך.
- זה בסדר שטים דנאקן החליט לתת רק מחצית אחת אדירה. למה לא השנייה?
- למה אני אוהד דווקא של קבוצת אנדרדוג? למה אני לא יכול פעם אחת להיות עם החזקים?
- למה אני לא לומד שהאנדרדוגים תמיד מפסידים? למה? למה? למה??!

איש המשחק: נו מה לעשות, לברון. פתאום הוא נזכר לשחק, פתאום מיאמי חוזרת מהקבר בגללו. פתאום הוא עומד בפני אליפות שנייה ברצף. פתאום אנחנו מגלים שיש לו טריפל דאבל מפלצתי. אין מה להגיד, לברון יצא מהסרט והזכיר לנו למה אומרים שהוא אחד הגדולים אי פעם.
איש המשחק (גזרת המפסידים): זה היה אמור להיות דאנקן, כי הוא נתן מחצית ראשונה יוצאת מן הכלל עם 25 נקודות וסיים את המשחק בהתעלות של 30 נקודות ו-17 ריבאונדים. זה היא אמור להיות פארקר, כי חוץ מ19 נקודות ו-8 אסיסטים הוא גם עשה את שני הסלים הקריטיים שהיו צריכים להביא לספרס אליפות חמישית. זה היה אמור להיות קוואי לאונרד במשחק הקרבה אדיר עם 22 נקודות ו11 ריבאונדים. אבל דאנקן לא הופיע למחצית השנייה (ודאנקן של המחצית השנייה הוא מועמד רציני לתואר הפלופ של המשחק) ופארקר החטיא כל-כך הרבה בהארכה ופשוט איבד את זה לגמרי וקוואי לאונרד החטיא זריקת עונשין שהייתה הבדל בין אליפות למשחק שביעי ואובדן שלה. אם מישהו מהם ייכפר על זה במשחק השביעי אני אתן לו את התואר.
השפן: נקרא לקטגוריה הזו הציפור. אז נכון שהוא לא עשה הרבה מבחינה סטטיסטית חוץ מעבירות ונכון שהוא לא ההמצאה הכי גדולה של אלוהי הכדורסל מאז המצאת הפיק אנד רול אבל הוא הוציא את דאנקן משיווי משקל וזו אחת הסיבות החשובות לכך שהספרס איבדו את ההרתעה שהם ייצרו במחצית הראשונה כאשר איימו להיות אינדיאנה מספר 2.
הפלופ: דני גרין. עד המשחק הזה, הדבר הכי יציב וודאי בסדרה ומעכשיו, סוג של מריו צ'למרס, כזה שיכול להיות הטוב ביותר אבל אם טיפה ישימו עליו דגש בהגנה, לא יגיע יותר מדי רחוק.
פרס הייתי נותן לו כאפה (על-שם גיא פניני): שוב לברון כי ככה נוצרים מיתוסים. אף אחד לא יזכור לו את שתי השלשות שהוא החטיא בשניות האחרונות. רק את זו שהוא קלע...
רגעי מפתח: עזבו, אני לא יכול לחזור אל זה שוב, אני בטראומה.
ובגזרת המאמנים: משחק מאוד הססני של ספולסטרה שלקח טיים אאוט אחרי טיים אאוט בכל פעם שזה יצא משליטה (וזה יצא כמה פעמים משליטה...) אבל עם זאת, ספולסטרה עשה הרבה התאמות, גם תוך כדי תנועה והיה עירני ומוכוון מטרה. הכניס את אנדרסן ושיתק את דאנקן, הכניס את ריי אלן כשהיה צריך, השתמש נכון בשיין באטייה ולא שכח לשחק תרגילים לצ'למרס ומילר כדי שהקבוצה שלו תחזור למשחק. פופוביץ'? היה טוב עד הסוף. התחיל עם הכנסת כדורים לגבוהים דאנקן, לאונרד ודיאו, משל הוא היה אינדיאנה. המשיך עם חדירות של פארקר שמנצלות שמירה נרפית בצבע של מיאמי ולא שכח להשתמש בקוואי לאונרד בשלל פוזשנים. אבל מתישהו לקראת הרבע הרביעי פופוביץ' קפא על שמריו, חזר לתכנית המשחק הרגילה שלו שכולת חלוקת דקות מנוחה מוגזמת וויתר על עשיית פאוול שצריך והשאר היסטוריה. או היסטריה, תלוי את מי שואלים...

אין עוד מלבדו

רק מאמן ממולח ומוכשר כמו פופוביץ' ישתמש בסמול בול, הנשק של מיאמי, בשביל לנצח אותה. רק הוא, יפתח בחמישיה עם ג'ינובלי, השחקן השישי  שלא פגע באף אחד מארבעת המשחקים הקודמים ואך ורק הוא ייתן לאחד השומרים החלשים בסגל שלו לשמור על לברון ג'יימס, השחקן הכי טוב של היריבה. סיכום משחק מספר 5 בגמר הNBA. 

ובכן, למרות התלונות והתסכול, המאניה-דיפרסיה נמשכה גם על פני המשחק החמישי ואין לנו אלא לשאוף לכך שהיא תיעצר באליפות של הספרס אחרי שישה משחקים. כך או כך המשחק החמישי היה אחד ממשחקי הכדורסל היותר טובים שנצפו לאחרונה בליגה הטובה בעולם בעיקר מבחינת הרמה שלו (על משחקים מותחים עד הרגע האחרון ויתרנו בסדרה הזו עד להודעה חדשה). המשחק הזה הציג לראווה את שלושת הגדולים של מיאמי במשחק טוב (בעיקר ווייד), את ריי אלן במשחק מצוין, את דאנקן ופארקר כמעט בשיאם, את דני גרין, שמתפקד בסדרה כמניה הבטוחה (היחידה) ואת מאנו ג'ינובילי (מאנו-דיפרסיה) בקאמבק מהסרטים. אבל יותר מהכל המשחק הזה שייך לגרג פופוביץ' שהוכיח עליונות מוחלטת על יריביו הספולסטראי. פתאום התברר מדוע הוא לא ויתר על ג'ינובלי במשחק הקודם, פתאום הסתברה הסיבה בגינה פארקר נשלח לנוח כמעט כל הרבע הרביעי של המשחק הקודם ופתאום הוכח שאפשר לנצח את האויב בנשק שלו - סמול בול.

מיאמי היא קבוצת סמול בול מצוינת. מול הסמול הנהדר שלה יש שתי דרכים להתמודד - האחת, שיטת אינדיאנה, משחק עם גבוהים פעילים וקשוחים אשר כדורים עושים את דרכם אליהם לאורך כל המשחק. השנייה, לשחק מולם את אותו סמול בול ולהיכנס לתחרות קליעות, חדירות ומשחק מהיר. הפופ בחר להשתמש בדרך השנייה והעמיד מול ההיט חמישיה אתלטית שכללה את שלושת הגדולים, גרין ולאונרד. ההוראה לשחקניו הייתה לרוץ כמה שאפשר ולהפתיע את שחקני מיאמי בסלים מהירים וכשיש לו בקבוצה מוסרים מעולים כמו ג'ינובלי, פארקר ולאונרד וקלעי שלוש מצטיינים כמו ניל וגרין, אז פתאום נראה שמיאמי היא לא קבוצת הסמול בול הטובה בנמצא.

גם מאנו ג'ינובלי הופיע למשחק בחסות מאמנו. עד המשחק הזה ג'ינובלי קרטע והיה אחד מגורמי הנזק הגדולים ביותר להפסדים של הספרס. אבל פופוביץ' לימד אותנו שיעור חשוב באמונה בשחקנים ובזכירת חסד נעורים, שוחח עם מאנו לפני המשחק ונתן לו לפתוח בחמישייה (לראשונה העונה) על מנת להזכיר לו היטב למה הוא מסוגל. וג'ינובלי אכן הוכיח את מסוגלותו באמצעות 24 נקודות, 10 אסיסטים אבל בעיקר דקות שלמות בהן השתלט על המשחק בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי ובהן סן אנטוניו ברחה ליתרון ממנו מיאמי כבר לא יכלה לחזור.

ומעבר לזה פופוביץ' העמיד לגמר קבוצה שמשלבת בין כשרון ספקטקולרי של בודדים לבין משחק קבוצתי נהדר ובין הגנה שיודעת להיות קשוחה לבין התקפה משובבת עין. סן אנטוניו שעלתה הערב לשחק היא אחת הקבוצות השלמות ביותר שהיו לNBA להציג בשנים האחרונות והיא מצליחה להיות שווה בשווה לקבוצה ברוכת הכישרונות של מיאמי עם מה שנראה כמו נשק ברמה פחותה ממה שיש להיט. הסיבה לכך היא פופוביץ' ואת הניסיון שלו, החשיבה מחוץ לקופסה, התעוזה והשקט שהוא משרה על שחקניו אי אפשר להחליף בשום סופרסטאר כזה או אחר. לתשומת ליבו של פט ריילי, הג'נרל מנג'ר של מיאמי. 

ועוד שתי תובנות על המשחק ועל הסדרה:

מיאמי שיחקה טוב הלילה, היא הצליחה לחזור פעם וחצי מהפרשים גדולים (בפעם השנייה רק הזמן עצר בעדה מלהתקאמבק), היא הצליחה לעמוד בקצב משחק וקצב קליעה גבוהים מאוד והיא לא נפלה בהרבה מהקבוצה הביתית ברצון שלה לנצח את המשחק. היא הפסידה בעיקר בגלל ששחקניה נפלו מהרגליים בסיום (לברון, ווייד ובוש נעלמו ככל שהמשחק התקדם) וכי המאמן שלה לא עמד בקצב של יריבו. את הסיבות לשתי אלו אפשר למצוא בכך שלמיאמי היו רק ארבעה שחקנים שתרמו למשחק (3+1, כשהרביעי הוא אלן) ואילו שאר השחקנים שלהם פשוט לא הופיעו עד נתנו תרומה מאוד מינימלית למשחק. תוסיפו לזה את חלוקת הדקות הנוחה של הספרס (לברון שיחק כ-40 דקות יותר מפארקר ודאנקן בסדרה, זה הבדל של משחק שלם. ג'ינובלי שיחק 50 דקות פחות מדוויין ווייד. אותו כנ"ל)  ואת העובדה שהספרס נחו 9 ימים עד לסדרה הזו ותבינו למה לספרס יש סיכוי טוב מאוד לקחת אליפות. אלא אם משהו באמת ישתנה בתפיסה של מיאמי את הסגל הרחב שלה ואת העובדה שאולי הפעם כל ה'סופרסטאריה' הזו לא תספיק.

ומה נגיד על הסדרה? שהיא ממשיכה להיות בלתי צפויה ושבאמת אי אפשר לדעת מה הולך לקרות במשחק הבא. אז הנה, אמרתי. אבל אם ניתן לנתונים לדבר אז הסידרה הזו מזכירה את מה שקרה לסן אנטוניו מול גולדן סטייט בסדרת חצי גמר המערב. היא ניצחה את משחקים 1,3,5 והפסידה את 2,4 רק בשביל לסיים את הסדרה במשחק 6. תוסיפו לזה את העבודה שסן אנטוניו לא הפסידה סדרת גמר מעולם, את הכושר העודף של שחקניה ובעיקר את הלחץ ומיאמי תגיע למשחק השישי (גב לקיר כפול ומכופל) וזה נראה שזה הולך יותר לכיוון של האפורים. ומצד שני, אם יש קבוצה שמסוגלת לשחק עם הגב לקיר, אם יש קבוצה שמסוגלת לחזור מהפסד במשחקים המכריעים בסדרה ואם יש קבוצה שמסוגלת להעלות הילוך שצריך - זו מיאמי. קטונתי מלהמר, אני די גרוע בזה והסדרה הזו גם ככה עושה מה שהיא רוצה ובכל זאת, נעם להיות עקבי עם ההימור מהמשחק הקודם, אולי בכל זאת הספרס במשחק הבא.. 

איש המשחק: מאנו ג'ינובלי. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף. הוא חזר מן המתים אחרי כל ההספדים והבדיחות והראה שכוחו עוד במותניו ויש עוד ריקוד טנגו אחרון בקנה של השחקן הארגנטינאי. סטטיסטיקה מעולה, שליטה בקצב המשחק והרבה מוטיבציה שהוא הזרים לחבריו עושים אותו הראוי מכולם לתואר הזה. ראוי לאזכור לא פחות דני גרין ש-24 נקודותיו ב6 מ-10 מה-3 הם סתם עוד שורה סטטיסטית נורמלית שלו בסדרה הזו. וזה אומר הכל.

איש המשחק (גזרת המפסידים): ריי אלן. לברון היה לא רע (שורה סטטיסטית מצוינת, השאר לא משהו), ווייד באמת שהשתדל ובוש שוב הוכיח שהייתה סיבה למה מיצבו אותו בעבר ככוכב אבל היחיד שבאמת התעלה במיאמי היה בחור שיחגוג בעוד חודש את יום הולדתו ה-38. 21 נקודות 4 מ-4 מה-3, שני מהלכים של 4 נקודות ובעיקר המון בטחון ומנהיגות. תישאר, תישאר (ואם אפשר תעבור קבוצה).

השפן: ג'ינובלי? לא מספיק חלש בשביל להיות שפן. בוריס דיאו? היה השפן של המשחק הקודם. נבחר בשיין באטייה שחזר לרוטציה של מיאמי ולשם שינוי גם קלע מ-3 וגם תרם המון בהגנה. עדיין לא בימים הטובים שלו, אבל מזכיר קצת.

הפלופ: בשעה טובה טיאגו ספליטר נפרד מהתואר הזה, עם משחק קצת יותר טוב (עדיין רק 4 נקודות אבל היי, אף אחד לא חסם אותו הפעם). מי שכן ראוי לתואר הזה הוא מייק מילר שב-25 דקות תרם את המספר יוצא הדופן של 0 נקודות. מילר זרק במשחק רק פעם אחת לסל וזה לבד מעלה את השאלה - מה לעזאזל הוא עשה על המגרש? אם אתם חושבים שזה הגנה, אתם ממש טועים כי ג'ינובלי פירפר אותו פעם אחר פעם, אסיסטים? 1, ריבאונדים? 5, אבל לא בגלל זה הוא עלה בחמישייה. פלופ, כבר אמרנו. 

א

ואם כבר בעניין פלופים עסקינן אז מילר הוא הפלופ של המשחק הנוכחי (וגם קצת של הקודם) אבל נוריס קול הוא הפלופ של הסדרה. מעבר למשחק התקפי מזעזע (לא פחות מ-0 נקודות הפעם), קול היה עקב האכילס של מיאמי בהגנה. פארקר, ג'ינובלי, גרין - כולם עשו ממנו צחוק. כל מי שתהה לגבי קול ואיך מיאמי הצליחה לגנוב אותו בדראפט עד הגמר, מקבל את האמת המרה על יכולתו בסדרת הגמר.

פרס הייתי נותן לו כאפה (על-שם גיא פניני): מריו צ'למרס. אז הוא היה נורא טוב במשחק מספר 2 ולא רע במשחק מספר 1, אבל מאז? יוק. כלום, גורנישט, נאדה. ואם זה לא מספיק הוא גם דאג לזרוק זריקות בלתי אפשריות ולהחטיא כדורים פשוטים (2 מ-10 מהשדה הלילה). מזל שאני נגד ההיט אחרת באמת הייתי מרביץ לו היו הרבה פרשנים שדיברו על צ'למרס במשחק מספר 2 כאילו הוא כוכב נחבא אל הכלים נוסף של מיאמי. והרי החדשות - צ'למרס הוא עוד שחקן ממוצע ואם הוא היה ממש טוב במשחק אחד זה רק יתאזן במשחקים הבאים. ככה זה עם ממוצע. והרי החדשות בהרחבה -צ'למרס הרבה יותר טוב במשחקי בית. וזה באמת חדשות טובות להיט. הם ממש זקוקים לו.   

רגעי מפתח: 1. הזריקה הראשונה של המשחק - ג'ינובלי לשלוש - בום (אחר-כך התברר שהוא דרך על הקו) אבל זה היה הרגע בו ג'ינובלי הבין שהמשחק הזה שלו. והוא התנהג בהתאם אחר-כך.2. דני גרין קולע שלוש שלשות ברצף ומעמיד את יתרון הספרס על 17 נקודות, 7 דקות לסיום הרבע השני. גם אחרי טיים אאוט של ההיט באמצע הרצף, הם עדיין לא חושבים לשמור עליו משם. 3. מיאמי מצמצת את ההפרש עד לסוף הרבע ומעמידה אותו על  7 נקודות 4 שניות לסוף הרבע. אז למה לעזאזל נוריס קול נותן לטוני פרקר לעשות מה שהוא רוצה בדרך לסל קל ו9 הפרש במחצית? 4. הגנה טובה של ההיט בראשות לברון החוטף והפער יורד לנקודה אחת אחרי מתפרצת של קינג ג'יימס. 5. הספרס בורחים ל-8, מיאמי מצמצת עד לנקודה ונראית במומנטום. דאנקן ופארקר על הספסל אבל סל מטורף של דני גרין מקפיץ את ההפרש ל-4 ומשם מאנו משתלט על המשחק בדרך לריצת 2-21 של סן אנטוניו שחותמת את המשחק. 6. ריי אלן בעוד מהלך של 4 נקודות (שבר את השיא לגמר עם שניים כאלה במשחק) רק משאיר את מיאמי עם קצת כבוד. 

ובגזרת המאמנים: על פופ כבר דיברנו ורק נזכיר לו את העבודה המצוינת שהוא עשה בשילוב של בוריס דיאו אל תוך הסדרה הזו ואת ההחלטה הנהדרת לתת לו, מכולם, לשמור על לברון, החלטה שהוציאה את המלך לחלוטין משיווי משקל בחלק האחרון של המשחק.

ספולסטרה לעומתו, נתן משחק מזעזע, לא יצר שינויים באמצעות פסקי זמן ונשאר דבוק לסמול בול שלא ממש עבד. למה הוא לא שיתף את כריס אנדרסן? רק הוא יודע. למה שוב שלושת השחקנים ששיחקו הכי הרבה במשחק היו שלו? לא ברור. מה שכן ברור שאצל ספולסטרה, כמו בסדרה יש אפס אנד דאונס, יום עסל - יום בסל. ואם זה יימשך כך, אליפות נוספת הוא כבר לא ייראה.

מאניה-דיפרסיה

לא משנה אם אתם בעד מיאמי או סן אנטוניו, רכבת ההרים שמספקת סידרת גמר הNBA הזו עושה את החיים קשים (ומשחק אחר-כך קלים..). אבל זה הולך להסתיים כאן, כי הקבוצה שתזכה תעשה את זה אחרי שני ניצחונות רצופים. הבטחה. סיכום משחק מספר 4.

האמת שזה התחיל עוד בסדרת חצי-גמר המזרח בין מיאמי לאינדיאנה. המשחק הראשון היה אכזבה גדולה בשביל אוהדי הקבוצה הצהובה לאחר שסל של לברון בשנייה האחרונה של הארכה גנב מהם את המשחק. אבל אינדיאנה קמה מהקרשים וניצחה את המשחק השני רק בשביל לחטוף שוב במשחק השלישי בהפרש גדול. במשחק הרביעי דווקא אינדיאנה הייתה זו שניצחה בהפרש גדול אבל בחמישי מיאמי שוב גילתה עליונות מוחלטת. השישי והשביעי המשיכו את המסורת ומיאמי הגיעה לסדרת הגמר רק בשביל להמשיך את נדנדת הניצחונות-הפסדים מהמקום בו היא הפסיקה. הפסד במשחק הראשון, התעלות בשני, תבוסה בשלישי וגבורה ברביעי.

החוויה הזו בשביל אוהד כדורסל מוטה כמוני היא חוויה מתסכלת במקצת, בטח אחרי היא חוזרת על עצמה שוב ושוב. אוהד צריך להרגיש בטחון בקבוצה שלו. אוהד צריך להיות מוכן נפשית למקרה שהיא תפסיד. אוהד לא יכול כל משחק להגיע בתחושה שהכל יכול לקרות ושיחסי הכוחות לא ברורים. זה אולי טוב לספורט אבל לא טוב ללב. ולכן לפני הסדרה תוכרע במיני-סדרה של הטוב מ-3, אני מעלה פה נבואה, שאולי היא גם סוג של משאלת לב - זה הולך להיגמר עם שני ניצחונות רצופים של אחת הקבוצות, עם נטייה ל-2-4 (ונטייה קלה למיאמי). זה הולך לקרות מכיוון שעכשיו שהכסף מונח על השולחן ברור לכולם שצריך לעשות הכל בשביל לקחת אותו. כולל לתת לוויד לשחק עד זוב דם ופיק ברך (מילולית לא מטפורית), לתת לדאנקן מנוחה רק שממש חייבים ולהשתמש בכל ארסנל הנשק העומד לרשותך בצורה האפקטיבית.

הצד של סן אנטוניו הוא ברור בעייני - יהיה להם קשה מאוד לקחת משחק 7 בחוץ (אבל אם מישהי מסוגלת זו הקבוצה הזו) ויהיה להם עוד יותר קשה לנצח אותו כשהוא המשחק השלישי בחמישה ימים. לכן, אם עיניהם בראשם הם צריכים לעשות ככל שביכולתם לסגור את זה. לנצל את הרוח הגבית מבית בשביל לנצח את משחק מספר 5 ולהסתער על מיאמי במשחק מספר 6 מהדקת הראשונות כדי ליצור פאניקה שהיא המפתח לנצחון במשחק שבו מיאמי נמצאת עם גב לקיר.

מצידה של מיאמי זה ייגמר 2-4  בעיקר בהסתמך על משחק מספר 4. במשחק האחרון נראה ששלושת הגדולים של מיאמי (בתוספת הגדול הרביעי הפוטנציאלי - רי אלן) הבינו שזה הזמן לקחת אחריות ושאם הם ייתנו את כל מה שהם יכולים - לספרס לא תהיה תשובה. במשחק שהיה הלילה הם נתנו ונדמה לי שהם יעשו את זה גם בשני המשחקים הבאים ,מה שיסגור את הסיפור.

ואכן משחק מספר 4 שולח את המחמאות ל3+1 של מיאמי. קודם כל נספר על דווין ווייד. כל-כך הרבה מדברים עליו כל שנה ובכל פעם הוא מוכיח את עצמו מחדש. מה לא אמרו עליו? שהוא גמור, שהוא פצוע, שהוא רק כינור שני של לברון ולא יותר מזה, שהוא יכול לתת רק מחצית אחת טובה ושהוא אובר-רייטד באופן כללי. אז מסתבר שכל מבקרי הפלאש שכחו דבר אחד - יש לו לב ענק ווינריות גדולה ממנו. לא לחינם ווייד הוא היחיד שבאמת שיחק במיאמי מאז ולתמיד ולא בא לתפוס טרמפ על קבוצת כוכבים. ווייד הוביל את הקבוצה הזו לאליפות ב-2006 והיה פקטור משמעותי גם בזו של 2012. ווייד תמיד יופיע למשחק חשוב ותמיד ידע לקחת אחריות כשהמים רותחים (בניגוד לנקניקיה לברון ג'יימס שתמיד צפה). אם ללברון היה קמצוץ מהווינריות של ווייד אף אחד לא היה משווה אותו לג'ורדן כי ג'ורדן לא היה מתקרב לקרסוליים שלו. ואם נוסיף לזה את היכולת האתלטית הגבוהה של ווייד, את הגיוון במשחק שלו, את החדירה הפנטסטית ואת הפייד-אוואי שלו מחצי מרחק, נבין למה הוא שחקן כל-כך גדול. ואם עוד לא השתכנעתם אז 32 נקודות ב-56% מהשדה, 6 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-6 גניבות ישכנעו אתכם.

אחר-כך נגיע ללברון. אז אמנם ירדתי לפני מספר שורות על ההופעה שלו למשחקים גדולים אבל אי אפשר לפספס שלברון עשה התקדמות מאוד גדולה בעניין הזה והשורה הסטטיסטית שלו מהמשחק האחרון, על אף שחלקה הושגה בגארבג' טיים מוכיחה את זה. 33 נקודות ו-11 ריבאונדים זה בדיוק מה שביקשנו ממנו בסוף משחק 3. 

ואי אפשר בלי להזכיר את כריס בוש שמספר הבדיחות שנכתבו עליו עולה על מספר הקעקועים שלגופו של כריס אנדרסן. בוש הוכיח במשחק האחרון שהוא יכול להיות יעיל עד כדי להחריד גם אם הוא לא סופרסטאר. 18 נקודות, 13 ריבואנדים אבל בעיקר המון הקרבה הגנתית נפלאה גרמו לכל מי שצפה במשחק להבין מדוע בקיץ של 2010 הוא נחשב לאחד הגדולים.

מה שמשאיר אותנו עם ריי אלן. אלן היה יוצא מן הכלל במשחק הזה ובניגוד להרגלו זה לא רק בגלל שהוא עמד על קו השלוש ויידה באופן חופשי כדורים שהגיעו אליו מחבריו לקבוצה. אלן חדר, יזם ולקח את המשחק עליו בדקות קשות, סיים עם 14 נקודות אבל עם הנתון המשמעותי ביותר 19+ של מיאמי בדקות בהן הוא היה על המגרש (הכי גבוה מבין כל השחקנים). אלן היה סופרסטאר ואת זה אף אחד לא ייקח ממנו גם אם הוא כבר הרבה מעבר לשיא, זה לא מונע ממנו להיות מנהיג ווינר מלידה ולקרב את עצמו ואת קבוצתו לאליפות נוספת.

ומה נגיד על הספרס? לא הרבה האמת. הם באמת רצו, הם באמת ניסו אבל שכל כך הרבה דברים מתחברים למיאמי ביום אחד ושלהם מהצד השני יש רק שני גדולים, כי ג'ינובלי זקוק רק לקטטר בשביל שנבין שהוא באמת ממש זקן ולא מחובר אז לא נשאר הרבה מה לעשות. רק לקוות שזה היה חד פעמי, לעשות התאמות למשחק הבא ומי יודע - אולי גם לשתות לשני משחקים ממעיין הנעורים.

איש המשחק: דווין ווייד, כבר אמרנו. אבל בקטגוריה הזה יש שאלה נחבאת. ארבעה משחקים עם ארבעה גיבורים שונים. מי לעזאזל הולך להיות הMVP של סדרת גמר כל-כך מאניה-דיפרסיבית?!

איש המשחק (גזרת המפסידים): במחצית הראשונה טוני פארקר יצא יוסי בניון. בוכה על פציעה לפני המשחק ונמצא בספק בסוף מתעלל ביריב. במחצית השנייה הוא באמת היה נראה פצוע ובקושי משך עד סוף המשחק. עוד סיבה בגללה נראה שזה הולך לכיוון 2-4 למיאמי. אבל איך שלא מסתכלים על זה - פארקר היה הכי טוב בספרס הלילה והאיש שהם הכי תלויים בו.

השפן: לומר את האמת, למיאמי לא היה שום שפן במשחק הזה, ארבעת הגדולים הנ"ל קלעו את כל הנקודות כמעט מלבד כמה פירורים של האסלם, צ'למרס ובאטייה (שקלעו יחד 10 נקודות סה"כ) . בהיעדר שפן בהיט ועל מנת שלא לבזות את כריס בוש ולקרוא לו שפן שנשלף מהכובע נבחר בבוריס דיאו עם 9 נקודות ב-11 דקות והגנה טובה על דווין וייד בדקות שנתנו לו לשמור עליו. ומה עשה איתו פופוביץ' במחצית השנייה? עוד כמה שורות נדבר על זה.

הפלופ: טיאגו ספליטר מתחיל להיות אכזבה ענקית. מילא 0 סלי שדה ו11- קבוצתי בדקות בהן הוא שיחק אבל בעיקר הרכות בהגנה והעובדה שכל גמד גינה (גמד באופן יחסי לספליטר) שלובש חולצה של ההיט מרשה לעצמו לתת לו בלוק גורמות לי לתת לו את התואר הפעם. ולא אזכיר שוב את מאנו ג'ינובלי ששוב סיים עם 5 נקודות, אחוזים מחפירים מהשדה (1 מ-8) ו22- קבוצתי בדקות שהוא על המגרש. פשוט לא אזכיר, כי אני מעדיף לשכוח.

פרס הייתי נותן לו כאפה (על שם גיא פניני): אז האמת אתמול באמת רציתי לתת כאפה לגיא פניני (אבל התנחמתי בזה שמכבי חיפה עשתה את זה) ובכל מקרה אין מתאים וראוי לפרס יותר מאשר גרג פופוביץ'. הסיבות מייד.

רגעי מפתח: 1. ספולסטרה פותח עם מייק מילר, פופוביץ' עולה על זה מכניס את גארי ניל אחרי 47 שניות והספרס בורחים ליתרון 10 תוך ארבע דקות ברבע הראשון. 2. פופוביץ' שולח את פארקר לנוח בשיאו וההיט מנצלים מינית את קורי ג'וזף וג'ינובלי בדרך ליתרון 10 משלהם חמש דקות בתוך הרבע השני.3. פופוביץ' מאלתר ומעלה את דיאו לשמור על ווייד וסן אנטוניו חוזרת לשוויון בסוף המחצית. 4. מיאמי קולעת, קולעת ושוב קולעת ברבע השלישי. פופוביץ'? בעיקר מסתכל. 5. בוש קולע, ההיט עולים ל-11 הפרש, לוקחים ריבאונד בהגנה ודווקא ספולסטרה לוקח טיים-אאוט. זה עד כמה שהוא היה עירני הלילה!

ובגזרת המאמנים: אז כמו שהבנתם - פה כדאי להתעכב. לאריק ספולסטרה דווקא היה משחק מצוין. מהרגע הראשון היה ברור שהוא הולך לנסות דברים חדשים ובעיקר לנסות ולשחק עם הקבוצה שהייתה כ"כ טובה בימי רצף הניצחונות השני באורכו בתולדות הליגה, אי-שם בין פברואר למרץ. מיאמי פתחה עם מילר, המשיכה עם באטייה ואלן ולא נתנה במה כלל לכריס אנדרסן. ספולסטרה גם תיזמן היטב את פסקי הזמן שלו ונראה שמכל אחד הקבוצה למדה משהו. גם החדירות המתמשכות לצבע של הספרס והקצב המהיר של הזריקות בהתקפה נראו כמו משהו שהוא מעשה ידיו של מאמן וספולסטרה ראוי להערכה על זה (בעיקר מכיוון שזה עבד...).

פופוביץ' לעומתו היה בעיניי קצת יהיר. הוא אמנם התאים את עצמו מייד לסמול-בול איתו ספולסטרה עלה (תוך כדאי מה שנראה כמו רמיסת שאריות הביטחון העצמי של ספליטר) אבל דווקא רגע אחרי שסן אנטוניו רצה להפרש 5-15 ו11-19 הוא הושיב את טוני פארקר על הספסל ואיבד לחלוטין את המומנטום של הקבוצה שלו עם קורי ג'וזף האנמי וג'ינובלי הלא-יעיל (או מה שנשאר ממנו...). יכול להיות ששום דבר לא היה משתנה לו פופוביץ' היה נשאר עם החמישיה ששיחקה כ"כ טוב סמול-בול בתחילת המשחק (עם דאנקן ולאונרד כגבוהים וגרין, ניל ופארקר שמשלימים אותם) אבל לי זה נראה כמו איבוד של ההזדמנות לתת נוק אאוט למיאמי ולסמן לה שמה שהיה במשחק מספר 3  לא היה חד פעמי (סן אנטוניו פתחה את המשחק עם 3 שלשות של ניל, גרין ולאונרד והתקשתה לחזור לקצב הזה אחר-כך ומה גם שהחמישיה הזו חזרה לשחק רק לדקות ספורות בהמשך המשחק). הטעות השנייה של פופ הייתה כמובן בפתיחת המחצית השנייה כשזילזל באפשרות שווייד ייתן שתי מחציות טובות וויתר על בוריס דיאו שהיה אפקטיבי בשמירה עליו  כדי לשמר את תוכנית המשחק הקבועה שלו. זה עלה לו במשחק וחבל. לפחות הוא היה מספיק חכם בשביל לשמור את כוכביו למשחק הבא כשנתן להם לנוח 5 דקות לסוף. אז אולי פופ יודע משהו שאנחנו לא אבל אם זה לא המצב, אז כנראה ששיטתיות לא תמיד משתלמת.

השלישיה הגדולה

לברון - ווייד ובוש? דנאקן, פארקר וג'ינובלי?, משחק מספר 3 הוכרע בזכות השלישייה הגדולה של הסדרה - דני גרין, קוואי לאונרד ודני גרין, הילדים שיבטיחו שסן אנטוניו תישאר קבוצה גדולה גם הרבה אחרי שהעונה הזו תיגמר. סיכום המשחק.

אם יש כלל שכל אוהד NBA שצפה בליגה במשך ה-20 שנים האחרונות יוכל לומר לכם הוא ש'לעולם אל תספידו את הספרס'. גם אם הם עייפים, גם אם הם מזדקנים, גם אם הם לא לקחו אליפויות גם בשנים אי-זוגיות וגם אם היו מדרס לרגליים של לברון וחבורתו במשחק מספר 2. לעולם אל תספידו את הספרס! הם תמיד ימצאו דרך לחזור לעניינים, להיות שוב רלבנטיים ולדרוס כמו שרק הם יודעים.

הסיבה לכך היא כמובן התחדשות מתמדת שהיא מנת חלקו של הצוות המקצועי של הקבוצה גרג פופוביץ' המאמן ואר.סי ביופורד, הג'נרל מנג'ר.

פופוביץ' על אף שהוא מאמן את הספרס קרוב ל-18 שנה ועל אף שב-11 שנים האחרונות הכוכבים שלו הם בדיוק אותם הכוכבים, המציא את הספרס כמה פעמים בתקופה הזו. מקבוצה שנשענה על תאומי המגדל - דאנקן ורובינסון, היא הפכה להיות קבוצת סמול בול עם גבוה שני שכמעט לא משפיע על המשחק (נאזי מוחמד, נסטרוביץ' ופבריציו אורברטו היו רק חלק מהנגרים ש"פיארו" את עמדת הסנטר של הדורבנות). מקבוצה שהייתה הגנתית וקשוחה וחיסלה את יריבותיה בעיקר בצד האפור של המגרש תוך שמירה על התקפה סבירה ופשוטה (שמשתמשת בתרגילי פיק אנד רול יעילים וקליעות נוחות מחצי מרחק), הפכו הספרס בשנים האחרונות לאחת מקבוצות ההתקפה הטובות בליגה עם תרגילים מסובכים ומאופציות מגוונות. הקבוצה של השנה היא כמובן הסיניתזה של שתי הקבוצות הללו. היא יכולה לשחק סמול-בול עם גבוהים אתלטיים כמו בוריס דיאו ומאט בונר, אבל היא יכולה לשחק גם כדורסל גבוהים קלאסי עם ספליטר ודאנקן. היא יודעת לשחק נהדר בהתקפה אבל כשצריך היא לוחצת על הדוושה ועושה הגנה רצחנית (תשאלו את ממפיס).

מעבר להתחדשות הטקטית, הספרס תמיד ידעו לחדש את סגל השחקנים בזמן. אר.סי ביופורד, המנהל המוכשר, תמיד ידע לשלוף מבחירות הדראפט הגרועות (כיאה לקבוצה שלא ירדה מ-50 ניצחונות כבר קרוב ל-16 שנה) שחקנים נהדרים ותמיד ידע למצוא שחקנים טובים גם ביבשת הרחוקה (אירופה, כאילו דא) ובקבוצות שלא ידעו לנצל אותם. והשחקנים האלה, היוו לשלישיה הגדולה את הצוות המסייע אבל גם את הגרוש ללירה שהיה חסר להם בשביל להיות הקבוצה הטובה הNBA. ובדיוק כך נחתה בספרס השלישייה הגדולה הבאה שלה - דני גרין (מקליבלנד שלא ידעה להשתמש בו), קוואי לאונרד (מהדראפט)  וגארי ניל (מהליגה הטורקית), שאם יממשו את הפוטנציאל שלהם יהיו אלה שייגרמו שגם המעבר לדור חדש בספרס יעבור חלק ועם מינימום 50 ניצחונות נדרש בעונה.

השלישייה הזו היא שניצחה את משחק מספר 3 בסדרה. במשחק מספר 2 דיברו כולם על כך שהשלישייה הגדולה לא הופיעה למשחק. פארקר לא היה מספיק דומיננטי, דאנקן הסתבך מול השמירה שוב ושוב ועל ג'ינובלי חבל להרחיב את הדיבור. משחק מספר 3 לא היה שונה מאוד מכך. דאנקן דווקא היה טוב ובעיקר דומיננטי (12 נקודות, 14 ריבאונדים ושליטה מוחלטת מתחת לסלים) ב-30 דקות שהוא שיחק אבל פארקר (6 נקודות, 8 אסיסטים ופציעה מטרידה בשריר הרגל שנקווה שלא תשפיע על ההמשך שלו ושל הספרס) וג'ינובלי כמעט לא הורגשו. ועדיין הספרס ניצחו את המשחק ב-36 נקודות הפרש.

הם עשו זאת בזכות גארי ניל, בסידרה של סלי נהדרים וחדירות שמאוד הזכירו לי את מה שג'י-ג'י בראה עשה לפני שנתיים למיאמי בגמר (סה"כ קלע ניל 24 נקודות ב-25 נקודות), ניל הוא גם זה שקלע שתי שלשות בתחילת הרבע האחרון שהפכו את ניסיונות הקאמבק של מיאמי לפתטיים.

הם עשו זאת בזכות קוואי לאונרד. לאונרד לא רק ששמר מצוין על לברון (לברון אמנם קלע בסוף 15 נקודות אבל 11 מהם היו שהמשחק היה כבר בהפרש דו-ספרתי והכנות לגארבג'-טיים) אלא גם היה שם תמיד להציל כדור אבוד, להתאבד על הריבאונד (12 ריבאונדים, משחק שלישי ברציפות שהוא לוקח מעל 10 ריבאונדים והבחור רק 7'6/ 2.01) ולסיים כל מתפרצת, לאונרד גם נזכר במשחק הזה שיש לו קליעה מבחוץ (סה"כ 14 נקודות). לתרומה העיקרית של לאונרד (זאת שתוארה כאן קודם) קוראים "hustle" וזה בדיוק מה שניצח לספרס את המשחק ולא לחינם בדקות שהוא היה על המגרש הספרס עמדו על 29+ נקודות.

והם עשו זאת לא פחות בזכות דני גרין. גרין, אשר חששתי שערב קליעות שלו התבזבז ללא שוב במשחק מספר 2, הוכיח שיכולת קליעה היא לא עניין של משחק אחד בלבד (ותשאלו את מייק מילר ממיאמי שמוכיח את זה שוב ושוב). גרין , במופע התקפי מרשים ובקבלת החלטות מצוינת סיים עוד משחק התקפי נהדר עם 27 נקודות באחוזים מעולים (9 מ-15 מהשדה). אבל בנוסף גרין היה שם גם בהגנה ובעזרה על לברון. גרין הולך ומשתפר ככל שהפלייאוף מתקדם והשיפור הזה הוא פקטור אדיר בהצלחה של הספרס עד כה.

עם שלישיה כזאת, שרק משלימה שלישיה אחרת שכוחה עוד במותניה (בטח לאחר ששוב איש מהשלישיה הגדולה המקורית לא שיחק ברבע הרביעי וחצה את ה-30 דקות במשחק), הספרס נמצאים כרגע בעמדת זינוק מצוינת לאליפות מספר 5.

וכמה מילים על מיאמי: אז למרות שכולם תמיד מנתחים את המשחק מפרספקטיבה של לברון, אעשה זאת גם. אני אמנם שונא להיות כמו כולם אבל לפעמים אין ברירה כי מיאמי קמה ונופלת על יכולתו של קינג ג'יימס. לכל משחק עד היום הופיע לברון אחר. במשחק הראשון היה זה לברון הרב-תכליתי שעושה הכל מכל כל. במשחק השני (בעיקר בחצי השני) היה זה לברון שעושה את חבריו יותר טוביו ומיטיב עם נתיניו. ובמשחק מספר 3? טוב לברון לא ממש הגיע למשחק מספר 3 וגם כמות הנקודות שצבר אחרי שהמשחק כבר לא היה חשוב לא תשכיח את זה. אם מיאמי רוצה לחזור לסדרה הזו ולנצח אותה (היא צריכה לנצח 3 מתוך 4 משחקים, משימה לא קלה בכלל), היא צריכה קודם כל את לברון במשרה מלאה בהתקפה, דהיינו הרבה יותר ממוצע ה-16.6 בסדרת הגמר עד כה. היא צריכה אותו מהרגע הראשון של המשחק ולא רק מהחצי השני והיא צריכה אותו קצת יותר עוין ועירני בהגנה. לברון כזה ייקרא מלך ויוביל את ממלכתו לתואר שני. כל לברון אחר יהיה לברון שיפסיד לסן אנטוניו, אם לא ב5 משחקים אז ב-6.

איש המשחק: אחרי כל מה שכתבתי על השלישייה הגדולה קשה מאוד לבחור. אבל אם ממש חייבים אני אלך על דני גרין. לא רק בגלל הנקודות אלא בעיקר בגלל קבלת ההחלטות, הרוגע, היציבות וההגנה המצוינת.ולחשוב שקטלתי אותו לפני הסידרה.
איש המשחק (גזרת המפסידים): מייק מילר, 5 מ-5 ל-3, תוספת חיובית מאוד להתקפה של מיאמי שהתעוררה לה בשלהי משחק מספר 6 מול אינדיאנה. רק שימו לב, בכל פעם שהוא עובר את ה-10 נקודות, מיאמי מפסידים. מה זה אומר עליו? מה זה אומר על ההגנה שלו? מה זה אומר על מיאמי?
השפן: מה עוד פעם נבחר את גארי ניל? כנראה שכן.. כי אם לאונרד וגרין הם שחקני חמישיה והתרומה שלהם מתחילה להיות יציבה וצפויה, אז במקרה של ניל, אף אחד לא ציפה לזה. בטח לא אריק ספולסטרה.
הפלופ: מאיפה נתחיל? אולי מאיש המשחק הקודם - מריו צ'למרס. 0 נקודות, אסיסט אחד, 4 איבודים. שורה סטטיסטית מושלמת לפלופ שרק במשחק הקודם אמרו עליו שהוא הכוכב הרביעי של מיאמי. 
פרס "הייתי נותן לו כאפה" (על שם גיא פניני): ג'ינובלי. מה יהיה עם הארגנטינאי החוצפן הזה שבכוח מנסה לקלוע משלוש בדיוק שהקבוצה צריכה לעשות משהו שפוי. אז הפעם זה לא הפריע לאף אחד אבל לא לעולם חוסן.
רגעי מפתח: 1. כל אחת מ-16 השלשות שסן אנטוניו המטירה על הראש של החברה המסכנים ממיאמי שלא ידעו מאיפה זה בא להם. 2. סן אנטוניו מצליחה לקלוע סל ב-4 שניות ויורדת לרבע האחרון ביתרון 15 אחרי שההפרש שהיא בנתה כבר צומצם.סל של מומנטום שאומר לקבוצה השנייה - "היום כבר לא תנצחו אותנו". 3. כריס בוש מחטיא שתי זריקות עונשין ברצף. ואח"כ שוב. מיאמי לא הצליחה לעמוד בקצב של הספרס כבר בחצי הראשון. 4. גרג פופוביץ' מעלה את הספסל שלו לשחק 8 דקות לסיום. ספולסטרה לעומתו, משאיר את שלושת הגדולים על המגרש. זה עדיין לא עוזר. במשחק הבא שוויד יפול מהרגליים כמו בכל מחצית שנייה בסדירה הזו ולברון יקבל החלטות מטופשות לקראת הסוף, תזכרו למה.
ובגזרת המאמנים: פופוביץ' היה חד ומדויק והצליח להפוך את החולשות שלו מהמשחק הקודם ליתרונות במשחק הזה. ככה זה שאתה המאמן הכי טוב בליגה. עוד אפשר להגיד עליו שהוא לקח הימור לא קטן עם ההחלטה, המודעת כנראה, לדרוס את מיאמי ב-36 הפרש ולהוריד את הכבוד המלכותי שלהם לסוף התורן. מאמנים אחרים (נגיד ספולסטרה במשחק הקודם..) דווקא היו מורידים את הרגל מהגז, לא פופ. עכשיו השאלה היא האם הוא גרם בכך ליצר נקמה מטורף אצל מיאמי שיגרום להם להתאבד על המשחק הרביעי ולהראות לכולם שזאת הייתה תקרית חד פעמית או לחילופין שמזה מיאמי והסגל המפורק חברתית גם ככה שלה, לא יצליחו להתרומם. איכשהו אני מנחש שאם פופ עושה משהו, הוא יודע מה הוא עושה.
ספולסטרה? עדיף לו שנשכח את המשחק הזה. 

Oh My God The Heat!

בחיים מגיע הרגע הזה בו כל כותב או איש דעה צריך לבחור אם להיות מוטה וחד-צדדי (שיטת שלמה שרף) או להיות הגון, אתי ולפרגן לאלו שאתה שונא יותר מכולם (אין דוגמא ישראלית טובה). לסיכום משחק מספר 2 בסדרת הגמר של הNBA, בחרתי באפשרות השנייה. 

צ'כוב כתב פעם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב להופיע במערכה האחרונה. לו היו לומדים במיאמי את הלקח הזה, אולי לא היו מפסידים את המשחק הראשון שכן כבר במחצית הראשונה שלו היה אפשר להבחין  שסן אנטוניו הולכת לגנוב את הביתיות למרות פיגור מוקדם. במשחק השני לעומת זאת, היה על החברים מטקסס להבין את המסר ההפוך - הלברון שלא הופיע בחצי הראשון יופיע במערכה האחרונה ויבעט להם בתחת.

ולברון אכן הופיע אי שם בתפר בין הרבע השלישי לרביעי. התפר הזה שהכריע את המשחק הראשון, רק לצד ההפוך, עשה זאת שוב ומיאמי רצה במהלכו 5-33 תוך עבירה על כל חוקי המוסר המקובלים בציבור ובראשם - "והדרת פני זקן". אבל גם אם לא ניתן היה לחזות את העוצמה בה מיאמי תדרוס את סן אנטוניו בדקות האלו ותייתר את 9 הדקות האחרונות של המשחק לגמרי, את המהות, העובדה שמיאמי הולכת לעשות את זה הפעם, קשה היה לפספס גם אחרי 12 או 24 דקות.

המלך לא הופיע למחצית הראשון. מרוב קליעות מחצי מגרש לברון שכח לשחק בחצי הראשון. אבל גם 6 נקודות שלו באחוזים נוראיים (2 מ-8 מהשדה), לא מנעו ממיאמי לרדת למחצית ביתרון 5 נקודות כשהיא קולעת לא פחות מ-50 נקודות ומנחיתה מכה ניצחת על כל אלה שחשבו שלמיאמי אין צוות מסייע. ואם פופוביץ' וחבורתו חשבו שהם הצליחו לעשות הפוך ממה שכולם ייעצו להם ולעצור את לברון במקום את הצוות המסייע שלו, באה המחצית השנייה והוכיחה שהיחיד שיכול לעצור את המלך זה הוא עצמו. מחצית שנייה בה לברון קלע, מסר, קטף, חטף וכמובן, חסם (ראו סרטון מצורף) עשתה את הניצחון של מיאמי לתבוסה משפילה שמערערת את כל המחשבות על יחסי הכוחות בין השתיים הללו.




ומעבר ללברון שהופיע למשחק, קבוצת המלוכה הגיעה למשחק על כל נתיניה ויועצי החצר שלה. צ'למרס היתל בהגנה של הספרס פעם אחר פעם, ריי אלן ומייק מילר צלפו מבחוץ, כריס בוש הצליח לא לנסות לצלוף מבחוץ (אבל קלע מבפנים ולקח ריבאונדים כמו שחקן שאכפת לו), אנדרסן התעופף, ווייד הנהיג ונשבע לכם שאפילו ראיתי את רשארד לואיס קולע פעמיים. וכשכולם משחקים כך, אז באמת שלא בטוח שלברון כל-כך חשוב ופתאום אנו נזכרים שבאמירה שמתארת את חבורת שכירי החרב שהתכנסה בהיט כ"מורכבת משחקנים טובים מאוד שבאו להתגלח על חשבון לברון ולקחת אליפות" יש גם את המושג "שחקנים טובים מאוד" וגם את "באו לקחת אליפות". כך זה נראה לפנות בוקר ואם זה יימשך כך עוד כמה משחקים, אז האליפות כבר תהיה דבר מוגמר וודאי (ואם "דאגתי" מכושר ההרתעה של מיאמי אחרי משחק מספר 1, אז הרי דאגתי נמוגה ונעלמה כלא הייתה).

וכאן אנחנו מגיעים למי שלא הופיעו למשחק הזה - שלושת הגדולים של סן אנטוניו. אפשר לתרץ את זה בעייפות, אפשר לומר שמדובר בחלוקת כוחות נכונה לקראת סדרה שמסתמנת כמתישה ואפשר לחשוב שזה עוד תרגיל של פופוביץ' בשביל להרדים את מיאמי, אבל דבר אחד בטוח - אם סן אנטוניו רוצה להביא את האליפות חזרה לטקסס ועל הדרך לסדר לטים דאנקן סיום מופלא והוליוודי לקריירה שלו, אז אנו נאלץ לראות אותם קצת יותר דומיננטיים ואגרסיביים הגנתית וקצת יותר יעילים התקפית (10 מ-33 מהשדה לכל השלושה יחד אתמול) מאשר מה שראינו במשחק השני.

אז בינתיים יש לנו סדרה שהיו בה שני משחקים שעדיין לא מסמנים לנו כיוון ברור, זה עדיין יכול להיות 1-4 לסן אנטוניו אם ניצול נכון של הביתיות, אבל זה יכול להיות גם 1-4 להיט אם ניצול האנרגיה המתפרצת שראינו שהיא יודעת לתת במשחק מספר 2 ואולי סביר מכל שזו באמת הולכת להיות סדרה שהולכת עד הסוף ל-7 משחקים ארוכים ומרתקים. כך או כך, מדובר בשתי קבוצות שכשהן טובות, הן באמת הכי טובות שרק אפשר לדמיין.

איש המשחק: מריו צ'למרס, למרות לברון. 19 נקודות, אחוזים טובים, חדירת ההגנה של הספרס פעם אחר פעם ובעיקר - שיחק שתי מחציות.
איש המשחק (גזרת המפסידים):  דני גרין, בזבוז של 17 נקודות ו-5 מ-5 מהשדה. איפה הייתם ביג-3, איפה?!
השפן: כריס בוש, מילא 12 נקודות באחוזים טובים אבל 10 ריבאונדים ו-3 חטיפות? לזה לא ציפינו.
הפלופ: ג'ינובלי. לא רק 5 נקודות בלבד אלא בעיקר החטאות מרגיזות לשלוש בדיוק ברגעים בהם סן אנטוניו הייתה צריכה לעצור, להירגע ולא להתפרע. כל-כך הרבה שנים ביזבזתי בצפייה דרוכה שמאנו ייפשל, אז עכשיו שאני בעדו הוא נזכר?!
פרס הייתי נותן לו כאפה (על שם גיא פניני): מייק מילר - מגעיל, מרגיז אבל צלף בחסד. כל פעם שהוא קולע שלשה יש מלאך בשמיים שמת.
רגעי מפתח: 1. ג'ינובלי מחטיא עוד שלשה שיכולה לקרב את הספרס ל-3 נקודות וההיט במתפרצת צולפים אחת (מייק מילרף אלא מי..). 2. שתי שלשות רצופות של צ'למרס, מבססות את היתרון של ההיט. 3. לברון חוסם את טיאגו ספליטר (ספורט סנטר או לא...) 4. הספרס מאבדים את כדור בפעם החמישית ברבע הראשון, הספרס מאבדים את כדור בפעם החמישית ברבע השלישית, הספרס מאבדים את הראש, את המשחק ופי 4 כדורים יותר ממה שהם איבדו במשחק הראשון...
מילה טובה: 1. דרק פישר - מזל שלא חתמת במיאמי שהציעו לך. רק זה היה חסר לנו - לראות שלשה שלך על הראש של הספרס המסכנים. 2 ריי אלן, 3 מ-5 מה-3 ב20 דקות, מישהו פה ממש רוצה אליפות וכתבתי אותו דבר כמעט בסוף המשחק הראשון. 3. לברון ג'יימס. כי איך שלא מסתכלים על זה הוא משחק בצורה ממש אצילית. 4. קוואי לאונרד - אז זה לא היה המשחק הכי גדול שלו או של הקבוצה שלו - אבל הבן אדם באמת מתאמץ ונמצא בכל מקום. 9 נקודות, 12 ריבאונדים. כשיגדל הוא יהיה כוכב.
ובגזרת המאמנים: ספולסטרה עשה עבודה טובה מאוד, ריווח את המשחק, מנע את האקסטרה מסירה של הספרס ודאג ששחקניו יבצעו שוב ושוב את התרגיל המצוין בין צ'למרס ללברון. פופוביץ' לעומתו אולי לא התכונן בצורה הכי טובה למשחק אבל יש לציין שהבין מהר מאוד שכדאי ששחקניו יאגרו כוחות לקראת משחק מספר 3 ולכן שלח את דחואן בלייר (היום הבנתי למה הוא לא נתן לו לשחק עד עכשיו) וחבר מרעיו לפרקט כבר 9 דקות לסיום.

הנונשלנטים

א

מיאמי לא צריכה להיות מודאגת מזה שהיא הפסידה את המשחק הראשון בסדרה, גם לא מזה שהיא הפסידה את יתרון הביתיות. היא צריכה לדאוג מזה שגם ביום לא ממש מוצלח של היריבה שלה, סן אנטוניו עלתה ל0-1 וזה אפילו לא היה מסובך מדי. סיכום משחק מספר 1 בגמר הפלייאוף.

נונשלנטיות היא תכונה נפלאה בספורט. יש שייחסו אותה לאדישות, יש שייחסו אותה לשאננות מסוימת אבל האמת היא שלמעשה נונשלנטיות אמתית הולכת יד ביד עם קור רוח, חוסר דאגות והיכולת להבין שלא משנה מה יקרה בסופו של דבר אתה תהיה זה שמנצח.

את המשחק של סן אנטוניו, שניצחה לפנות בוקר את מיאמי, אפשר להגדיר בבירור כנונשלנטי. הספרס באו למשחק, פיגרו ברובו בהפרש שעדיין השאיר אותם צמודים ובדיוק כשזה התחיל להיות חשוב הם העבירו הילוך בהגנה, קלעו כמה סלים חשובים, עלו ליתרון ושמרו עליו עד הסוף, מבלי שהמשחק יגיע להפרש של סל אחד שוב. מבלי לתת מקום לטעויות, כמי שהמשחק רשום על שמם.

ההיט דווקא הופיעו למשחק. את המחצית הראשונה הם בילו במשחק התקפי נהדר, 52 נקודות במחצית ב-50% מהשדה כאשר מרבית השחקנים של מיאמי לוקחים חלק במשחק ההתקפה. השלשות של אלן נכנסו, דווין ווייד היה לגמרי בעניינים, בוש קלע כמה סלים יפים, מילר הוסיף כמה נקודות, אנדרסן היה שם בשביל לתת צ'יפים בהתקפה, נוריס קול קלע וחדר ולברון כהרגלו היה מלך. כל זה לא הספיק יותר מלהוביל על סן אנטוניו, שקלעה ב42% אחוזים לא מרשימים מהשדה ביותר מ-3 נקודות. ויתרה מכך, גם שההיט ברחו להפרש של 9 נקודות (29-38, 8 דקות לסיום הרבע השני), הספרס חזרו מיד בנונשלנטיות, כזו שמייצר המנהיג הרוחני שלה.

טים דאנקן הוא בלי ספק איש המשחק. פתיחה חלשה מאוד שלו ברבע הראשון לא מנעה ממנו להיכנס לעניינים ברבע השני, בדיוק שהקבוצה שלו הייתה צריכה אותו. 12 נקודות שלו ברבע הזה השאירו את הספרס במרחק נגיעה מיריבתה כל הזמן, כאשר מכל הסלים שלו ברבע בלט הסל האחרון, זה שנקלע בהוצאת חוץ כאשר השעון מראה 0.8 שניות לסיום המחצית. דאנקן, עלה מהספסל קיבל את הכדור וקבר ג'אמפר כמו בימים הטובים, סל שבא להגיד למיאמי דבר אחד פשוט: פה אני זה שקובע, בנונשלנטיות כמובן..

השני ששווה להתעכב עליו הוא כמובן טוני פארקר, פארק היה די מנומנם במהלך המשחק, אולי כתוצאה מ-10 ימים חסרי מעש. הוא התעורר, כמובן, שזה התחיל להיות חשוב. 10 נקודות שלו ברבע האחרון כולל הסל המדהים 5.2 שניות לסיום שסגר את המשחק הוכיחו שיש מועמד מוביל לתפקיד הרכז הטוב בעולם, כזה שלאף אחד בפלייאוף הזה אין תשובה אליו.

ומעבר לשניהם, לא היה לספרס משחק גדול במיוחד, אולי אפילו להפך. הם החטיאו המון שלשות, קלעו באחוזים לא טובים מהשדה (41.7%, פחות ממיאמי), היו בפיגור של 9 ריבאונדים ואף שחקן אצלם לא התעלה מעבר ל-21 נקודות.  אבל שני דברים הספרס עשו כמו שצריך: הראשון, לא איבדו כמעט כדורים (2 בכל מחצית), דבר שהיה חידוש בשביל יריבה של ההיט, במיוחד אחרי אינדיאנה שאיבודי הכדור הרבים שלה (21 במשחק השביעי) עלו לה בסדרה. והשני, שיחקו הגנה טובה מאוד בחצי השני (ספגו רק 36 נקודות והורידו את האחוזים של מיאמי בצורה דרסטית). איבודי כדור והגנה, הם בדיוק הדברים שאין להם יום רע, הם בדיוק אלו שקבוצה קרת רוח שומרת עליהם תמיד.

וזה בדיוק הסיפור של הספרס השנה, הם לא נבהלו מהקהל הרועש באולם של גולדן סטייט, הם לא נבהלו מהגבוהים של ממפיס, הם לא נבהלו מפיגור של 18 נקודות במשחק השני מול ממפיס והם לא נבהלו מולם ב-2 הארכות שהם שיחקו נגדם. הם לא נבהלו גם ממיאמי היט, על שניים וחצי סופרסטאריה ואוסף משלימיה, הם לא נבהלו מקינג ג'יימס (18 נקודות בלבד, אבל משחק די טוב אם מסתכלים על זה אובייקטיבית) והם לא נבהלו מאף פיגור. הם באו בנונשלנטיות אופיינית וניצחו כי זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. ואם הם יזכו בסוף באליפות חמישית, אף אחד לא יזכור מה היה כל-כך גדול בשושלת הזו ולא יבין מה עשה אותה כל-כך גדולה. נונשלנטיות תהיה התשובה. 

מיאמי מצידה לא צריכה לדאוג לכך שלברון ייתגבר על קוואי לאונרד במשחקים הבאים, היא גם לא צריכה לדאוג מהיכולת המביכה של כריס בוש, בעיקר ברגעים המכריעים, או מהקלות שבה פארקר מסובב את צ'למרס. מיאמי צריכה לדאוג להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה. כי בלי הרתעה, הספרס, שמסוגלים לחבר לנונשלנטיות גם יכולת טובה התקפית והגנתית, הולכים לעשות את זה יותר קל ממה שזה נראה.

איש המשחק: טים דאנקן. חכם, יעיל, 20 נקודות ו-14 ריבאונדים, אבל בעיקר מנהיג. 

איש המשחק (גזרת המפסידים): דוויין ווייד. לא בגלל שהוא היה הכי טוב שהיה למיאמי להציע, אלא בעיקר בגלל שהוא הסיר הרבה חששות והוכיח שבדיוק כמו במשחק מספר 7 מול הפייסרס וכמו בשנה שעברה, גם הפעם הוא הופיע לרגעים המכריעים. כסופרסטאר. לא פחות.

השפן: גארי ניל. 7 נקודות אבל בעיקר מומנטום מהספסל, הגנה טובה ושליטה מצוינת בקצב המשחק כששיחק. שחקנים טובי שעולים מהספסל, עוד משהו שמיאמי תצטרך להתרגל אליו בניגוד גמור לסדרה מול הפייסרס.

הפלופ: נכון שזה יהיה מגוחך לבחור את כריס בוש בכל משחק? אז הפעם נלך על שיין באטייה, שלא רק שלא תרם כלום בכור מחצבתו, ההגנה, אלא החטיא שתי שלשות חשובות ברבע הרביעי. משהו עובר על באטייה, פציעה? זיקנה? חוסר בטחון? כך או כך - פלופ.

רגעי מפתח: 1. דאנקן עולה מהספסל לקלוע ג'אמפ 0.8 שניות לסיום המחצית. כבר אז הוא ידע משהו שאנחנו לא יודעים. 2. סן אנטוניו מסרבת לקחת את היתרון בשלהי הרבע השלישי כשהיא מחטיאה שלשות חופשיות כאילו אין מחר. פופוביץ' לא נע ולא זע ואפילו לא לקח טיים-אאוט. הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים? 3. טוני פארקר נכנס לעניינים ומעלה את הספרס ליתרון ראשון זה שלושה רבעים 76-77, 8 דקות לסיום המשחק, לקח את ההובלה, תרתי משמע. 4. כריס בוש מקבל כדור חופשי מלברון לשלשה במצב של 5-, היה לו מספיק זמן לכוון והוא כמובן החטיא. איכשהו נראה שזה היה הימור מאוד מושכל של פופוביץ' לתת לו את הזריקה הזו. בוש לא ייקח אותה שוב... 5. פארקר מקפיץ 4 שומרים של הספרס, כמעט מאבד את הכדור 3 פעמים וקובר 2 נקודות פחות עם 0 מאיות כמעט על שעון הזריקות. הספרס יכולים לסמן 1. 

מילה טובה: 1. ג'ינובלי. לא נראה שהוא כזה טוב והוא באמת לא משחק כזה טוב, אבל ברגעי האמת ושצריך לקלוע סל חשוב, אפשר סמוך עליו. 2. ריי אלן. 13 נקודות, 3 מ-4 ל-3 ב-24 דקות, מישהו ממש רוצה אליפות שנייה. 3. קוואי לאונרד. אז אמנם לברון הגיע לטריפל דאבל (18 נקודות, 18 ריבאונדים, 10 נקודות) אבל לאונרד כן הצליח להקשות עליו כל זריקה, לגרום לו לזרוק כמה לבנים, ולהציק לו כך שלא יחדור לסל בדקות הסיום. ומה גם שלאונרד עצמו עשה דאבל דאבל יפה של 10 בנקודות וריבאונדים.

ובגזרת המאמנים: פופוביץ' נתן משחק שקט, כהרגלו היה מעורב, לא נלחץ בשום רגע ונתן לשחקנים החכמים שלו את הכדורים בידיים ברגעי האמת. ספולסטרה דווקא הפתיע, טיים אאוטים שלקח שינו מומנטומים (ברבע הראשון וברבע השלישי), אבל שוב נראה שברגעים האחרונים מיאמי מאלתרת יותר מדי ונופלת למלכודות שהיריבה שלה טומנת.

המדריך המלא שלי לגמר הNBA

בפוסט שחנך את הבלוג הזה, לפני חודש וחצי בערך, חזיתי את תוצאות הפלייאוף בNBA. כהרגלי בקודש שגיתי כמעט בכל מה שחזיתי שם ומספיקה הצצה בסקיצה בסוף בשביל להבין שהקשר בין ההימורים שלי למציאות הוא מקרי בהחלט. אך עם זאת, נראה ששתי פסקאות אותן כתבתי קמות להילחם ולהכות האחת את השנייה עד זוב דם.

הקבוצה שהימרתי עליה כאלופה בפסקה הפותחת של ההימורים,  מיאמי, מתמודדת בגמר מול הקבוצה שייחלתי בפסקה הסוגרת של ההימור (מה הייתי רוצה שיקרה), סן אנטוניו ואחת מהן, הפסימית או האופטימית, הרעה או הטובה, העקומה או הישרה, הסרט בורקסית או ההוליוודית הולכת לנצח. מי זאת תהיה? נדע בעוד 4 עד 7 משחקים, אבל בינתיים, כמנהגי בקודש, אנתח, אהמר וכנראה שגם אטעה.

מיאמי היט

האמת, נמנעתי מזה לאורך כל הפלייאוף, אבל חייבים לדבר על מיאמי. חייבים כי היא כנראה הייתה הקבוצה הכי טובה בעונה הרגילה, כי יש לה את אוסף השחקנים הכי טוב, כי יש לה את הביתיות, את השחקן הכי טוב בעולם (בפער קטן על אפיק ניסים) וכי היא האלופה. למרות הכל ובגלל הכל, מיאמי היא הפייבורטית של הסדרה הזו, גם אם אינדיאנה גרמה לה להרגיש אחרת וגם אם היא מותשת וחבולה.

הנפשות הפועלות

מי?	מה הוא מספר לעצמו שהוא?	מה הוא באמת?
סנטר -  כריס בוש	בחור גבוהה ומוכשר, שחבר ללברון ווייד כדי ליצור את שלושת הגדולים	בחור לא מספיק גבוהה ולא מספיק מוכשר שחבר ללברון וויד כדי להיות העכבר שרוכב על גב הפיל במדבר ואומר – "יואו תראו כמה אבק עשינו".
פאוואר פורוורד - יודוניס האסלם	שחקן נשמה נצחי של קבוצה, בעל הגנה טובה וקליעה לא רעה, סוג של שחקן משלים	שחקן נשמה שאם היה נבחר בדרפאט על ידי מינסוטה, כבר מזמן היה עורק. בעל הגנה טובה וקליעה לא רעה. אבל רק מצד שמאל. סוג של נגר.
סמול פורוורד -לברון ג'יימס	השחקן הטוב בעולם. אתלט לתפארת, ספורטאי לתפארת והחל משנה שעברה גם ווינר	השחקן הטוב העולם, אתלט לתפארת, שחקן תיאטרון לתפארת והחל משנה שעברה הלוזריות שלו מוטלת בספק
שוטינג גארד - דווין ווייד	שחקן מתבגר עם בעיות ברכיים קשות ועבר מרשים, כוכב בכל קנה מידה	שחקן מתבגר עם בעיות ברכיים קשות מאוד, עבר מרשים ויכולת מדהימה להתעלות כשצריך אותו. כוכב בכל קנה מידה.
פוינט גארד -   מריו צ'אלמרס	מנהל משחק ושחקן חמישייה חשוב באלופת העולם.	מנהל משחק עד שזה חשוב ולברון מזיז אותו הצידה, ושחקן חמישייה זניח באלופת העולם, כזה שהיה אפשר להחליף אותו בליאור ליפשיץ ואף אחד לא היה שם לב ממש. (אבל יש לו יופי חדירה וקליעה לא רעה לשלוש)
מאמן – אריק ספולסטרה	מאמן מוכשר בהרבה ממה שחושבים עליו שמצליח לשלוט באגו של כוכבים גדולים ולהתעלות ברגעים גורליים	מאמן מוכשר יותר משרון דרוקר שמצליח לא להפריע  לאגו של הכוכבים הגדולים ולהתעלות מעל האפרוריות הרגילה שלו ברגעים גורליים
ספסל	ספסל מעולה ועתיר שחקנים מצוינים כמו ריי אלן (קלע השלשות הגדול בתולדות הNBA,), מייק מילר (עוד קלעי נהדר), שיין באטייה (שיכול לשמור על כל שחקן בכל עמדה), כריס אנדרסן (איש הציפור היעיל עד מאוד), נוריס קול (התקווה הבאה) ועוד ועוד (ג'ואן האוורד, ג'ואל אנתוני, רשארד לואיס, ג'יימס ג'ונס וכו')	ספסל מעולה ועתיר שחקנים שהיו מצוינים כמו ריי אלן (קלע השלשות הגדול בתולדות הNBA, שמקומו אכן שייך להיסטוריה), מייק מילר (עוד קלעי נהדר לשעבר), שיין באטייה (שיכול לשמור על כל שחקן בכל עמדה אבל מה לעשות שהוא כנראה פצוע), כריס אנדרסן (יותר נראה כמו איש האיגואנה אבל עדיין יעיל עד מאוד), נוריס קול (המריו צ'למרס הבא) ועוד ועוד (ג'ואן האוורד, ג'ואל אנתוני, רשארד לואיס, ג'יימס ג'ונס וכו')

למה הם ינצחו?

1. כי משחק אצלם השחקן הטוב בעולם, כבר אמרנו את זה?

2. כי הם באים בתחושה שאם הם ניצחו את אינדיאנה הם יכולים לנצח כל דבר.

3. כי הם היו שם כבר בשנה שעברה ואם אז הם עשו את זה, עם צוות מסייע פחות טוב והרבה פחות ביטחון עצמי, אז למה לא עכשיו?

4. כי ברגעי האמת לברון, וויד ואפילו ריי אלן מתעלים לרמות גבוהות בהן קשה מאוד לעצור אותם.

5. כי למרות שהם התחילו כאוסף של כוכבים, הם ממש קבוצה שמשחקת כדורסל נכון ויודעת לנצל את היתרונות שלהם ביום פקודה.

6. כי קשה מאוד לנצח אותם פעם אחת, אז ארבע פעמים מתוך שבע?

7 כי ככה זה בעולם הזה: "רשע וטוב לו".

מה המפתחות שלהם לניצחון?

1. דווין ווייד ביכולת גבוהה שתזכיר לכולנו שהוא סופרסטאר (על כריס בוש ויתרנו)

2. תרומה בעלת משמעות מהספסל

3. מישהו שיעצור את טוני פארקר מלהכתיב את קצב המשחק (לברון? באטיה? מישהו?)

4. מאמן שמגיב למשחקים ויוזם.

מה לגבי המגרש הביתי?

קבוצה מאוד ביתית עם קהל שבא לראות שואו ופחות לעודד. סלבריטאים רבים מוצאים את מקומם ביציעים.

והאוסקר הולך ל...?

השחקן המצטיין - לברון ג'יימס

שחקן ההגנה - לברון ג'יימס

השחקן השישי - כריס אנדרסן (כל עוד הוא לא מורחק)

האכזבה - מייק מילר

אל תשאירו אותו לבד אפילו רגע אחד - למרות הכל, צ'למרס

פרס האובר-רייטד על-שם כריס בוש - כריס בוש

פרס האנדר-רייטד על-שם מארק גאסול - יודוניס האסלם

ומה אומרת הסטטיסטיקה?

1. כל הקבוצות שהגיעו לשלושה גמרים רצופים, הפסידו את הראשון וניצחו את השני - ניצחו גם את השלישי.

2 מאז שיקאגו בולס ב-1997, אף קבוצה מהמזרח לא זכתה באליפות בשנה אי-זוגית.

3. בכל פעם שמיאמי הייתה בגמר, והיו שלוש פעמים כאלו, הקבוצה שלא הייתה לה ביתיות זכתה (מיאמי ב-2006, דאלאס ב-2011, מיאמי ב-2012)

סן אנטוניו ספרס

על סן אנטוניו כתבתי כבר שהיא האנטיתזה ולא, לא אהבתי אותם לאורך השנים האלה, הם תמיד היו יותר מדי אפורים, יותר מדי טובים ויותר מדי ניצחו קבוצות פנטזיה כמו פיניקס ודאלאס. אבל, עם השנים מגיעים הכבוד וההערכה ומה גם שהמשחק של סן אנטוניו נהיה התקפי ומשובב נפש ולא רק הגנתי ומגעיל (אבל גם את זה הם לא שכחו לעשות, תשאלו את ממפיס).

הנפשות הפועלות

מי?	מה הוא מספר לעצמו שהוא?	מה הוא באמת?
סנטר -   טיאגו ספליטר	בחור חיובי ומוכשר שהיה כוכב באירופה אבל מתקשה להשתלב בNBA	בחור חיובי ומכושר שהיה כוכב באירופה, התקשה להשתלב בNBA, אבל צובר בטחון מיום ליום. רק מישהו צריך לספר לו את זה.
פאוואר פורוורד - טים דאנקן	אפילו עם עצמו דאנקן האפור כנראה לא מדבר	כוכב מזדקן, הפאוואר פוורוורד הטוב בהיסטוריה של הNBA, שעם השנים חלה אצלו נסיגה טבעית אלא שאז נדמה כאילו הוא שתה ממעיין הנעורים, השיל 12 קילו ממשקלו וחזר להיות כוכב אמיתי בגיל 37
סמול פורוורד - דני גרין	שחקן טוב, עם קליעה מצוינת שהרוויח את מקומו בחמישייה ביושר לאחר שנים במדבר ואפילו באירופה	שחקן בינוני, עם קליעה מצוינת, בעיקר שזה לא חשוב, שהרוויח את מקומו בחמישיה ביושר רק כי ג'ינובלי התקבע על תפקיד השחקן השישי
שוטינג גארד - קוואי לאונרד	הפנים העתידיות של סן אנטוניו, שחקן במגמת שיפור משנה לשנה ועוד הוכחה שהספרס יודעים לעשות בחירות דראפט מעולות גם כשהם מדורגים למטה בהגרלה	סיפור אמיתי...
פוינט גארד -   טוני פארקר	הרכז הטוב בעולם ומנהיג אמיתי, שמגיע לו קבוצה גדולה יותר בשוק גדול יותר	הרכז האירופאי הטוב עולם ומנהיג אמיתי, שאין קבוצה גדולה יותר מזו שהוא משחק אצלה גם אם השוק די קטן
מאמן – גרג פופוביץ'	המאמן הכי טוב בעולם	המאמן הכי טוב בNBA  אבל מה לעשות שפיל ג'קסון פרש לבינתיים והוא מתחרה עם אנשים כמו ד'אנתוני. מה שכן, המאמן הכי מצחיק בעולם.
ספסל	ספסל עמוק שמכיל הרבה מאוד כלים - בוריס דיאו (גבוהה אינטליגנט עם קליעה מצוינת ומרפקים), מאט בונר (גבוהה אינטליגנט עם קליעה מצוינת ומרפקים), גארי ניל (רכז שיכול לפתוח בהרכב בהרבה קבוצות), קורי ג'וזף (עוד שחקן צעיר עם עתיד מבטיח), דחואן בלייר, פטריק מיילס אה, וגם אחד השחקנים השישיים הטובים בעולם, מאנו ג'ינובלי -אמן, ווינר וסופר-חכם (וגם טרייסי מגריידי יושב שם, אולי הוא גם יקלע איזה סל בג'רבג' טיים)	ספסל עמוק שמכיל הרבה מאוד כלים - בוריס דיאו (גבוהה אינטליגנט עם קליעה מצוינת ומרפקים), מאט בונר (גבוהה אינטליגנט עם קליעה מצוינת ומרפקים אבל בצורה אחרת לגמרי מדיאו), גארי ניל (רכז שיכול לפתוח בהרכב בהרבה קבוצות, אבל סתם אחד בספרס), קורי ג'וזף (עוד שחקן צעיר עם עתיד מבטיח ודקות משחק שלא מקיימות), דחואן בלייר, פטריק מיילס אה, וגם אחד השחקנים השישיים הטובים בעולם, שאמנם קצת לא יציב בשל הזקנה שקפצה עליו אבל לא הייתי מזלזל בו כלל, מאנו ג'ינובלי - אמן, ווינר וסופר-חכם (וגם טרייסי מגריידי יושב שם, אולי הוא גם יקלע איזה סל בג'רבג' טיים, בעצם, אין מצב..)

למה הם ינצחו?

1. כי עד היום הם עוד לא הפסידו בגמר, אז למה להתחיל?

2. כי אין מנוסים מהם.

3. כי לא משנה מי הקבוצה הכי טובה העונה הרגילה, משנה מי הקבוצה הכי טובה בפלייאוף וזה הם.

4 כי הם נחו 10 ימים בזמן שהמיץ נסחט ממיאמי.

5. כי ג'ינובלי נולד לרגעי האמת הללו.

6. כי בפעם האחרונה שלברון פגש את הספרס בגמר והצוות המסייע שלו לא תפקד זה נגמר בסוויפ.

7. כי הNBA מכור וזה התסריט שדיויד סטרן כתב לרגל פרישתו.

8. כי אם טרייסי מגריידי הצליח לנצח כבר סדרת פלייאוף (בלי לעשות דבר) אז שיקח כבר אליפות.

9. כי יש להם את המאמן הטוב עולם. או בכלל, יש להם מאמן, זה כבר יתרון בסדרה הזו...

10. כי יש להם שלישיה גדולה באמת ולא רק 2.1 (1 לברון + 0.8 ווייד + 0.3 בוש)

11. כי מגיע להם!!! וגם לנו...

מה המפתחות שלהם לנצחון?

1. לעצור את שארית הפליטה של שחקני מיאמי מתוך ההבנה  שלברון לבדו לא יספיק.

2. טוני פארקר, בים, באוויר ובדרך לטבעת בחדירה.

3. תרומה יעילה של כמעט כל השחקנים, בדומה למה שהיה בפלייאוף עד עכשיו

4. טים דאנקן וספליטר מתפקדים בהגנה על תקן חוסמים מאיימים (בדומה להיברט)

5. ג'ינובלי עם תרומה יעילה מהספסל וקליעות שנכנסות בזמן.

מה לגבי המגרש הביתי?

ביתי, מאוד ביתי. אבל עדיין יהיה להם קשה לנצח שלושה משחקים ברצף בבית.

והאוסקר הולך ל...?

השחקן המצטיין - טוני פארקר

שחקן ההגנה - טים דאנקן

השחקן השישי - מאנו ג'ינובילי

האכזבה - גארי ניל, בחיי שהוא יכול יותר.

אל תשאירו אותו לבד אפילו רגע אחד - מאט בונר

פרס האובר-רייטד על-שם כריס בוש - דני גרין

פרס האנדר-רייטד על-שם מארק גאסול - מאנו ג'ינובילי

ומה אומרת הסטטיסטיקה?

1. כשהספרס מגיעים לגמר הם מנצחים

2. כל האליפויות של סן אנטוניו היו בשנים אי-זוגיות

3. עד היום בגמרים הספרס ניצחו בכל הקומבינציות האפשריות - 3-4 על דטרויט, 2-4 על ניו-ג'רזי, 1-4 על הניקס, 0-4 על קליבלנד. נשאר להם רק להפסיד...

ומכאן לתסריטים (במקום להמר, נותן 4 אפשרויות, בסוף ייקרה משהו אחר לחלוטין)

1. הספרס נורים כמו מלוע של תותח וכותשים את מיאמי המותשת במשחק הראשון. במשחק השני ההיט מגרדים ניצחון בשיניים אבל שום דבר לא מכין אותם לקבלת הפנים החמה שהם זוכים לה בטקסס. נישאים על גלי העידוד של הקהל הוותיקים והצעירים מנצחים שלוש פעמים וזוכים באליפות החמישית שלהם. דאנקן מודיע על פרישה בסוף המשחק.

(רמת סבירות: בינונית-גבוהה, לא נראה לי שדאנקן יפרוש משום מה)

2. מיאמי כמו מיאמי מסרבת לגלות רגשי נחיתות. לברון מתעלה ולאף אחד אין יכולת לעצור אותו. ההיט מנצחים שלושה משחקי בית וגונבים אחד בסן אנטוניו בשביל להשלים 2-4, לא הכי פשוט אבל גם לא הכי צמוד.

(רמת סבירות: בינונית-גבוהה).

3. כצפוי, מתגלה פה הסדרה הכי לא צפויה שהייתה אי-פעם בהשתתפות שתי קבוצות שמאצ'-אפ הגיוני ביניהן הוא מילה גסה. זה מסתיים אחרי שבעה משחקים ובאופן מפתיע, דווקא בניצחון של הקבוצה האורחת. 3-4 לספרס.

(רמת סבירות: נמוכה, אבל יש סבירות לא רעה בעיניי ל-7 משחקים)

4. אוי מי גאד, דה היט. באים, דורסים, פותחים מבערים ולא מרחמים. נגמר 0-4, לברון נוקם על 2007. 

(רמת סבירות: נמוכה, כי מה אכפת ללברון מ-2007 יותר?)