אז אחרי שהמסך ירד על הפלייאוף ועל עונת 2012-13 בליגה הטובה בעולם ואחרי שמה שנחזה בתחילת הפליאוף, אליפות של מיאמי אכן התגשם. נשארה רק שאלה אחת לשאול? לא היה עדיף בלי כל האשליה הזו של של אינדיאנה וסן אנטוניו? לא היה עדיף שמיאמי הייתה באה ודורסת כצפוי וחוסכת לנו את מפח הנפש הזה?! סיכום משחק מספר 7 וסדרת הגמר של הNBA.
האליפות הזו הגיעה למיאמי. היא הגיעה לה כבר אחרי העונה הסדירה ואחרי רצף 27 הניצחונות הרצופים שלה. מדובר באוסף שחקנים מפוצץ בכשרון ובאנרגיה, שנמצא בשיא הקריירה שלו ומובל בידי שחקן שללא ספק הוא אחד הגדולים בהיסטוריה. הפלייאוף היה עוד מכשול קטן בדרך של מיאמי לקחת את מה שמגיע לה - קרי, האליפות. מיאמי הייתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה העונה ואפשר אפילו לומר שהיא הייתה אחת הקבוצות הטובות ביותר בליגה בשנים האחרונות. כל סופרלטיב שהיא תקבל אכן ראוי לה. הפלייאוף בסך הכל הוכיח שמיאמי מסוגלת לעמוד בקשיים, לשחק עם הגב לקיר ושאף פעם לא מוקדם להספיד אותה. הוא הוכיח שגם כאשר היא איננה הקבוצה שנמצאת בכושר הכי טוב, היא עדיין הקבוצה הכי טובה בהפרש ניכר מכל השאר. אילו מיאמי הייתה מגיעה אל הפלייאוף בשיאה, זה שהיא הגיעה אליו בחודשים פברואר-מרץ היא הייתה מוחצת את יריבותיה בתוצאות שקבוצות בעתיד יתקשו לשחזר, אבל היא לא עשתה את זה כי קשה לשמור על כושר שיא לאורך זמן וכי היא נתקלה בהתנגדות מרה. למרות זאת, היא לא כשלה בהשגת המטרה. הפלייאוף עשה את מיאמי (ואת לברון בעיקר) גדולה יותר. לא בגלל הכדורסל, אלא בגלל כל מה שספורטיבי בזכייה הזו - עקשנות, התמדה, מלחמה עד הסוף, חוסר היכולת לוותר, ווינריות אין קץ. הפלייאוף הזה עשתה את מיאמי הנוכחית לאחת הגדולות. קבוצה שגם שונאים שלה, כמוני, יודעים לתת לה את הכבוד וההערכה שהיא ראויה להן.
האליפות הזו הגיעה לסן אנטוניו. היא הגיעה לה כבר אחרי העונה הסדירה, או אולי אחרי העונה הסדירה של השנה הקודמת או זאת שלפניה. היא הגיעה לה כי היא כבר עושה את זה במשך 15 שנים בלי הפסקה, מנצחת ומנצחת, שומרת על כושר גבוהה ומגיעה ערב-ערב לטרוף את הפרקט ולנצח. בנונשלנטיות, בלי יותר מדי קסם, בעבודה קשה ובזיעת אפיים. היא הגיעה לה כי זה היה צריך להיות סוף מושלם לקריירה גדולה של טים דאנקן, הפאוואר פוורוד הגדול בהיסטוריה של המשחק ואחד השחקנים הצנועים אך הגיבורים ביותר שדרכו על מגרשי הכדורסל. היא הגיעה לדאנקן על עונה בה הוא עשה את הבלתי ייאמן ובגיל 37, גיל שמרבית השחקנים תולים את הנעליים או מתבזים בספסלי קבוצות כוכבים, הוא שיפר את משחקו והוביל את הקבוצה לאחת העונות הטובות ביותר שלהן. האליפות הזו מגיעה לטוני פארקר, רכז שמוערך חסר על המידה, אשר מנצל את חוכמתו, כישרונו ובעיקר את מנהיגותו לעשות ערב-ערב ככל העולה על רוחו על המגרש. האליפות מגיעה גם לצוות המקצועי של הספרס שחוכמה וראייה לטווח ארוך מכסים להם על כל מה שכסף יכול לקנות. האליפות הזאת הגיעה לסן אנטוניו אבל היא לא הגיעה אליה. כי הקבוצה הזו הייתה יותר מדי ספורטיבית לתת ליריבה שלה צ'אנס נוסף ופחות מדי רעננה בשביל לקחת ממנה את הצ'אנס הזה.
כך או כך, וכמענה לשאלה שהצגתי בפתיח - היה שווה כל הפלייאוף הזה. אע"פ שלפעמים אני חושב שעדיף היה לחיות בלי הזדמנויות מוחמצות ועדיף היה לחיות בחיים שאינם מספקים לנו את האפשרות לשגות באשליות אלא נותנים לנו להתמודד עם המציאות כמו שהיא. למרות כל זאת, פשוט היה שווה. היה שווה כי מהפלייאוף הזה יצאנו עם שתי אלופות: הראשונה היא כמובן מיאמי, הקבוצה הטובה ביותר, זו שזכתה באליפות בסופו של דבר, בצדק גמור וזו שתכתב בספרי ההיסטוריה כאלופה של 2012-13. אבל ישנה עוד אלופה, סן אנטוניו, אלופת הדרך, זו שעשתה את הדרך הכי משמעותית בשביל להגיע להיכן שהגיעה ורק אלילת המזל, השחקן הטוב בעולם, העייפות מהדרך הארוכה שהקבוצה הזאת עברה ואולי גם שיקולים זרים (כרגיל בNBA, אי אפשר בלי תיאוריות של קונספירציה), מנעו ממנה להיות האלופה גם בשורה התחתונה. אבל אם יש מסר שאני, כאוהד קבוצות אנדרדוג מדופלם יכול להעביר כאן הלאה הוא שהדרך היא לפעמים לא פחות חשובה מהתוצאה ומה שסן אנטוניו נתנה בפלייאוף הזה ובכלל, ב-15 השנים האחרונות ומעלה מזה, לא יסולא בפז ולעולם לא ישכח לא פחות מהאליפות, דה פקטו, של מיאמי.
איש הגמר: לברון ג'יימס. הוא גם לא במקרה האיש של המשחקים 6 ו-7. מה שלברון נתן במשחק האחרון הייתה אחת התצוגות הגדולות ביותר של שחקן כדורסל מזה הרבה זמן (אולי מאז הפעם האחרונה שלברון עשה את זה במשחק מספר 6 מול בוסטון בשנה שעברה). לברון הוא אחד הגדולים ואם יפסיק לעסוק בשטויות ויתמקד במה שהוא טוב בו הוא גם יהיה הגדול מכולם. כך או כך, האליפות הזו רשומה על שמו יותר מכל אחד אחר.
איש הגמר (גזרת המפסידים): גם כאן, ולא לחינם, איש הגמר הוא גם האיש של משחק מספר 7. אז טים דאנקן לא היה בשיא הקריירה שלו בגמר הזה. אבל הוא היה זה שהביא את הספרס הכי קרוב להיות האלופה והוא עשה את זה, כהרגלו, ביציבות שהפגין, בלב והנשמה הענקיים, בריבאונד ובנקודות. ורק החטאה קטנה מנעה ממנו בסופו של דבר להיות מי שמופיע במשבצת הקודמת.
השפן: דני גרין? עד משחק מספר 6 התואר בוודאי היה הולך אליו ומה גם שכך או כך הוא שבר את שיא הגמר לשלשות. שיין באטייה? עד משחק מספר 5 הוא בכלל לא היה בעניינים אבל משם ובעיקר במשחק מספר 7 הוא העלה את הרמה וסייע ללברון לקחת אליפות. אבל אם מסתכלים על הגמר הזה כמכלול, קוואי לאונרד הוא האיש שלכם. סדרת גמר ענקית 14.6 נקודות, 11.4 ריבאונדים משחקן בגובה שני מטר וסיגריה בעונה השנייה שלו בNBA זה הרבה מאוד ויותר ממה שציפינו. לאונרד הוא גם ווינר ענק (למרות החטאת עונשין קריטית שהייתה יכולה לסגור את הסיפור) ובעיקר אחד שהופיע לכל משחק. כך שאם תהיתם לגבי העתיד של הספסרס, תתחילו עם קוואי, הוא יביא אתכם לשם.
הפלופ: ג'ינובלי. כי למרות משחק מספר 5 ולמרות התעוררות פה והידלקות שם, ג'ינובלי הוא כבר לא האיש שתשימו אצלו את הכדור בדקות האחרונות והוא כבר לא האיש שיוביל את הקבוצה שלכם לאליפות. וחבל.
פרס הייתי נותן לו כאפה (על-שם גיא פניני): כריס אנדרסן. כי למרות כל הערך המוסף שהוא מוסיף למשחק ההאסל של מיאמי, זה לא כדורסל מה שהוא עושה שם, זה אלים, זה מכוער, זה מטריד. והאמת, זה גם לא הכי יעיל. לא התגעגענו אליו שהוא לא שיחק במשחקים מספר 4 ו-5, לא נתגעגע אליו גם אם לא נראה אותו יותר. וגם למריו צ'אלמרס מגיעה איזו טפיחה קטנה על שפרצוף, לא בגלל שהוא לא שחקן טוב אלא בגלל שהוא חייב לזכור שאפשר לשחק טוב גם במגרשי חוץ.
רגעי המפתח: היו כל-כך הרבה ולכן ניקח אחד בלבד: ההחטאה של דאנקן במצב של 88-90 במשחק האחרון והמבט המאוכזב על הפנים שלו אחר-כך. רגע ספורטיבי כל-כך גדול וכל-כך מרגש על שחקן אחד, שעשה הכל, באמת הכל בשביל לסיים את זה ברגל ימין ובזריקה מצד שמאל אבל שחקן אחר, קצת יותר צעיר וקצת יותר טוב לקח לו את זה.
ובגזרת המאמנים: אוי פופוביץ', פופוביץ'. למה יש לי תחושה שלפיל ג'קסון זה לא היה קורה? ממש בסוף המשחק פופוביץ' ניגש ללברון וחיבק אותו חיבוק ארוך עד מאוד, אח"כ הוא עשה את אותו הדבר עם ספולסטרה וכן הלאה וכן הלאה. נדמה שלמאמן של סן אנטוניו לא הייתה סכין מספיק גדולה בין השניים. נדמה שלמרות הכל הקבוצה שלו והוא בראשה רצתה פחות והתעקשה פחות על האליפות הזו. ההשלמה עם השלשות במשחק מספר 6, ההיצמדות לתוכנית המשחק של המאמן, חוסר השימוש בשחקני ספסל כמו דחואן בלייר ומאט בונר כשלא הלך, כל אלה נראו כמו חוסר יציאה מהשגרה שהיה נחוץ כל-כך לספרס. פופוביץ' כהרגלו היה מצוין לאורך כל הדרך אבל את המטרה הוא לא השיג ונקודה מעניינת אחת למחשבה היא איך זה קרה לו דווקא בפעם הראשונה שהוא פגש יריבה מאוד מאוד ראויה בגמר?
ספולסטרה בסופו של דבר עשה את מה שהוא היה צריך ולא, אני לא מתכוון ללקחת אליפות. הוא פשוט שם את הכדור בידיים של השחקן הכי טוב בסדרה ובכלל וידע שזה מה שייתן לו את התהילה. ולפעמים בדיוק בדבר הזה, נמדדת גדולתו של מאמן. אז נכון, ספולסטרה הוא לא הזן מאסטר והוא לא יודע להנדס תרגילים מסובכים להתקפה ולהגנה והוא אפילו לא מקורי כל-כך בשיטות האימון אבל את היכולת לזוז הצידה ולתת למציאות לעשות את שלה, את זה יש לו והחל מסדרת הגמר הזו, יש לו גם שתי אליפויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה