| א |
נונשלנטיות היא תכונה נפלאה בספורט. יש שייחסו אותה לאדישות, יש שייחסו אותה לשאננות מסוימת אבל האמת היא שלמעשה נונשלנטיות אמתית הולכת יד ביד עם קור רוח, חוסר דאגות והיכולת להבין שלא משנה מה יקרה בסופו של דבר אתה תהיה זה שמנצח.
את המשחק של סן אנטוניו, שניצחה לפנות בוקר את מיאמי, אפשר להגדיר בבירור כנונשלנטי. הספרס באו למשחק, פיגרו ברובו בהפרש שעדיין השאיר אותם צמודים ובדיוק כשזה התחיל להיות חשוב הם העבירו הילוך בהגנה, קלעו כמה סלים חשובים, עלו ליתרון ושמרו עליו עד הסוף, מבלי שהמשחק יגיע להפרש של סל אחד שוב. מבלי לתת מקום לטעויות, כמי שהמשחק רשום על שמם.
ההיט דווקא הופיעו למשחק. את המחצית הראשונה הם בילו במשחק התקפי נהדר, 52 נקודות במחצית ב-50% מהשדה כאשר מרבית השחקנים של מיאמי לוקחים חלק במשחק ההתקפה. השלשות של אלן נכנסו, דווין ווייד היה לגמרי בעניינים, בוש קלע כמה סלים יפים, מילר הוסיף כמה נקודות, אנדרסן היה שם בשביל לתת צ'יפים בהתקפה, נוריס קול קלע וחדר ולברון כהרגלו היה מלך. כל זה לא הספיק יותר מלהוביל על סן אנטוניו, שקלעה ב42% אחוזים לא מרשימים מהשדה ביותר מ-3 נקודות. ויתרה מכך, גם שההיט ברחו להפרש של 9 נקודות (29-38, 8 דקות לסיום הרבע השני), הספרס חזרו מיד בנונשלנטיות, כזו שמייצר המנהיג הרוחני שלה.
טים דאנקן הוא בלי ספק איש המשחק. פתיחה חלשה מאוד שלו ברבע הראשון לא מנעה ממנו להיכנס לעניינים ברבע השני, בדיוק שהקבוצה שלו הייתה צריכה אותו. 12 נקודות שלו ברבע הזה השאירו את הספרס במרחק נגיעה מיריבתה כל הזמן, כאשר מכל הסלים שלו ברבע בלט הסל האחרון, זה שנקלע בהוצאת חוץ כאשר השעון מראה 0.8 שניות לסיום המחצית. דאנקן, עלה מהספסל קיבל את הכדור וקבר ג'אמפר כמו בימים הטובים, סל שבא להגיד למיאמי דבר אחד פשוט: פה אני זה שקובע, בנונשלנטיות כמובן..
השני ששווה להתעכב עליו הוא כמובן טוני פארקר, פארק היה די מנומנם במהלך המשחק, אולי כתוצאה מ-10 ימים חסרי מעש. הוא התעורר, כמובן, שזה התחיל להיות חשוב. 10 נקודות שלו ברבע האחרון כולל הסל המדהים 5.2 שניות לסיום שסגר את המשחק הוכיחו שיש מועמד מוביל לתפקיד הרכז הטוב בעולם, כזה שלאף אחד בפלייאוף הזה אין תשובה אליו.
ומעבר לשניהם, לא היה לספרס משחק גדול במיוחד, אולי אפילו להפך. הם החטיאו המון שלשות, קלעו באחוזים לא טובים מהשדה (41.7%, פחות ממיאמי), היו בפיגור של 9 ריבאונדים ואף שחקן אצלם לא התעלה מעבר ל-21 נקודות. אבל שני דברים הספרס עשו כמו שצריך: הראשון, לא איבדו כמעט כדורים (2 בכל מחצית), דבר שהיה חידוש בשביל יריבה של ההיט, במיוחד אחרי אינדיאנה שאיבודי הכדור הרבים שלה (21 במשחק השביעי) עלו לה בסדרה. והשני, שיחקו הגנה טובה מאוד בחצי השני (ספגו רק 36 נקודות והורידו את האחוזים של מיאמי בצורה דרסטית). איבודי כדור והגנה, הם בדיוק הדברים שאין להם יום רע, הם בדיוק אלו שקבוצה קרת רוח שומרת עליהם תמיד.
וזה בדיוק הסיפור של הספרס השנה, הם לא נבהלו מהקהל הרועש באולם של גולדן סטייט, הם לא נבהלו מהגבוהים של ממפיס, הם לא נבהלו מפיגור של 18 נקודות במשחק השני מול ממפיס והם לא נבהלו מולם ב-2 הארכות שהם שיחקו נגדם. הם לא נבהלו גם ממיאמי היט, על שניים וחצי סופרסטאריה ואוסף משלימיה, הם לא נבהלו מקינג ג'יימס (18 נקודות בלבד, אבל משחק די טוב אם מסתכלים על זה אובייקטיבית) והם לא נבהלו מאף פיגור. הם באו בנונשלנטיות אופיינית וניצחו כי זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. ואם הם יזכו בסוף באליפות חמישית, אף אחד לא יזכור מה היה כל-כך גדול בשושלת הזו ולא יבין מה עשה אותה כל-כך גדולה. נונשלנטיות תהיה התשובה.
מיאמי מצידה לא צריכה לדאוג לכך שלברון ייתגבר על קוואי לאונרד במשחקים הבאים, היא גם לא צריכה לדאוג מהיכולת המביכה של כריס בוש, בעיקר ברגעים המכריעים, או מהקלות שבה פארקר מסובב את צ'למרס. מיאמי צריכה לדאוג להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה. כי בלי הרתעה, הספרס, שמסוגלים לחבר לנונשלנטיות גם יכולת טובה התקפית והגנתית, הולכים לעשות את זה יותר קל ממה שזה נראה.
איש המשחק: טים דאנקן. חכם, יעיל, 20 נקודות ו-14 ריבאונדים, אבל בעיקר מנהיג.
איש המשחק (גזרת המפסידים): דוויין ווייד. לא בגלל שהוא היה הכי טוב שהיה למיאמי להציע, אלא בעיקר בגלל שהוא הסיר הרבה חששות והוכיח שבדיוק כמו במשחק מספר 7 מול הפייסרס וכמו בשנה שעברה, גם הפעם הוא הופיע לרגעים המכריעים. כסופרסטאר. לא פחות.
השפן: גארי ניל. 7 נקודות אבל בעיקר מומנטום מהספסל, הגנה טובה ושליטה מצוינת בקצב המשחק כששיחק. שחקנים טובי שעולים מהספסל, עוד משהו שמיאמי תצטרך להתרגל אליו בניגוד גמור לסדרה מול הפייסרס.
הפלופ: נכון שזה יהיה מגוחך לבחור את כריס בוש בכל משחק? אז הפעם נלך על שיין באטייה, שלא רק שלא תרם כלום בכור מחצבתו, ההגנה, אלא החטיא שתי שלשות חשובות ברבע הרביעי. משהו עובר על באטייה, פציעה? זיקנה? חוסר בטחון? כך או כך - פלופ.
רגעי מפתח: 1. דאנקן עולה מהספסל לקלוע ג'אמפ 0.8 שניות לסיום המחצית. כבר אז הוא ידע משהו שאנחנו לא יודעים. 2. סן אנטוניו מסרבת לקחת את היתרון בשלהי הרבע השלישי כשהיא מחטיאה שלשות חופשיות כאילו אין מחר. פופוביץ' לא נע ולא זע ואפילו לא לקח טיים-אאוט. הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים? 3. טוני פארקר נכנס לעניינים ומעלה את הספרס ליתרון ראשון זה שלושה רבעים 76-77, 8 דקות לסיום המשחק, לקח את ההובלה, תרתי משמע. 4. כריס בוש מקבל כדור חופשי מלברון לשלשה במצב של 5-, היה לו מספיק זמן לכוון והוא כמובן החטיא. איכשהו נראה שזה היה הימור מאוד מושכל של פופוביץ' לתת לו את הזריקה הזו. בוש לא ייקח אותה שוב... 5. פארקר מקפיץ 4 שומרים של הספרס, כמעט מאבד את הכדור 3 פעמים וקובר 2 נקודות פחות עם 0 מאיות כמעט על שעון הזריקות. הספרס יכולים לסמן 1.
מילה טובה: 1. ג'ינובלי. לא נראה שהוא כזה טוב והוא באמת לא משחק כזה טוב, אבל ברגעי האמת ושצריך לקלוע סל חשוב, אפשר סמוך עליו. 2. ריי אלן. 13 נקודות, 3 מ-4 ל-3 ב-24 דקות, מישהו ממש רוצה אליפות שנייה. 3. קוואי לאונרד. אז אמנם לברון הגיע לטריפל דאבל (18 נקודות, 18 ריבאונדים, 10 נקודות) אבל לאונרד כן הצליח להקשות עליו כל זריקה, לגרום לו לזרוק כמה לבנים, ולהציק לו כך שלא יחדור לסל בדקות הסיום. ומה גם שלאונרד עצמו עשה דאבל דאבל יפה של 10 בנקודות וריבאונדים.
ובגזרת המאמנים: פופוביץ' נתן משחק שקט, כהרגלו היה מעורב, לא נלחץ בשום רגע ונתן לשחקנים החכמים שלו את הכדורים בידיים ברגעי האמת. ספולסטרה דווקא הפתיע, טיים אאוטים שלקח שינו מומנטומים (ברבע הראשון וברבע השלישי), אבל שוב נראה שברגעים האחרונים מיאמי מאלתרת יותר מדי ונופלת למלכודות שהיריבה שלה טומנת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה