בחיים מגיע הרגע הזה בו כל כותב או איש דעה צריך לבחור אם להיות מוטה וחד-צדדי (שיטת שלמה שרף) או להיות הגון, אתי ולפרגן לאלו שאתה שונא יותר מכולם (אין דוגמא ישראלית טובה). לסיכום משחק מספר 2 בסדרת הגמר של הNBA, בחרתי באפשרות השנייה.
צ'כוב כתב פעם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב להופיע במערכה האחרונה. לו היו לומדים במיאמי את הלקח הזה, אולי לא היו מפסידים את המשחק הראשון שכן כבר במחצית הראשונה שלו היה אפשר להבחין שסן אנטוניו הולכת לגנוב את הביתיות למרות פיגור מוקדם. במשחק השני לעומת זאת, היה על החברים מטקסס להבין את המסר ההפוך - הלברון שלא הופיע בחצי הראשון יופיע במערכה האחרונה ויבעט להם בתחת.
ולברון אכן הופיע אי שם בתפר בין הרבע השלישי לרביעי. התפר הזה שהכריע את המשחק הראשון, רק לצד ההפוך, עשה זאת שוב ומיאמי רצה במהלכו 5-33 תוך עבירה על כל חוקי המוסר המקובלים בציבור ובראשם - "והדרת פני זקן". אבל גם אם לא ניתן היה לחזות את העוצמה בה מיאמי תדרוס את סן אנטוניו בדקות האלו ותייתר את 9 הדקות האחרונות של המשחק לגמרי, את המהות, העובדה שמיאמי הולכת לעשות את זה הפעם, קשה היה לפספס גם אחרי 12 או 24 דקות.
המלך לא הופיע למחצית הראשון. מרוב קליעות מחצי מגרש לברון שכח לשחק בחצי הראשון. אבל גם 6 נקודות שלו באחוזים נוראיים (2 מ-8 מהשדה), לא מנעו ממיאמי לרדת למחצית ביתרון 5 נקודות כשהיא קולעת לא פחות מ-50 נקודות ומנחיתה מכה ניצחת על כל אלה שחשבו שלמיאמי אין צוות מסייע. ואם פופוביץ' וחבורתו חשבו שהם הצליחו לעשות הפוך ממה שכולם ייעצו להם ולעצור את לברון במקום את הצוות המסייע שלו, באה המחצית השנייה והוכיחה שהיחיד שיכול לעצור את המלך זה הוא עצמו. מחצית שנייה בה לברון קלע, מסר, קטף, חטף וכמובן, חסם (ראו סרטון מצורף) עשתה את הניצחון של מיאמי לתבוסה משפילה שמערערת את כל המחשבות על יחסי הכוחות בין השתיים הללו.
ומעבר ללברון שהופיע למשחק, קבוצת המלוכה הגיעה למשחק על כל נתיניה ויועצי החצר שלה. צ'למרס היתל בהגנה של הספרס פעם אחר פעם, ריי אלן ומייק מילר צלפו מבחוץ, כריס בוש הצליח לא לנסות לצלוף מבחוץ (אבל קלע מבפנים ולקח ריבאונדים כמו שחקן שאכפת לו), אנדרסן התעופף, ווייד הנהיג ונשבע לכם שאפילו ראיתי את רשארד לואיס קולע פעמיים. וכשכולם משחקים כך, אז באמת שלא בטוח שלברון כל-כך חשוב ופתאום אנו נזכרים שבאמירה שמתארת את חבורת שכירי החרב שהתכנסה בהיט כ"מורכבת משחקנים טובים מאוד שבאו להתגלח על חשבון לברון ולקחת אליפות" יש גם את המושג "שחקנים טובים מאוד" וגם את "באו לקחת אליפות". כך זה נראה לפנות בוקר ואם זה יימשך כך עוד כמה משחקים, אז האליפות כבר תהיה דבר מוגמר וודאי (ואם "דאגתי" מכושר ההרתעה של מיאמי אחרי משחק מספר 1, אז הרי דאגתי נמוגה ונעלמה כלא הייתה).
וכאן אנחנו מגיעים למי שלא הופיעו למשחק הזה - שלושת הגדולים של סן אנטוניו. אפשר לתרץ את זה בעייפות, אפשר לומר שמדובר בחלוקת כוחות נכונה לקראת סדרה שמסתמנת כמתישה ואפשר לחשוב שזה עוד תרגיל של פופוביץ' בשביל להרדים את מיאמי, אבל דבר אחד בטוח - אם סן אנטוניו רוצה להביא את האליפות חזרה לטקסס ועל הדרך לסדר לטים דאנקן סיום מופלא והוליוודי לקריירה שלו, אז אנו נאלץ לראות אותם קצת יותר דומיננטיים ואגרסיביים הגנתית וקצת יותר יעילים התקפית (10 מ-33 מהשדה לכל השלושה יחד אתמול) מאשר מה שראינו במשחק השני.
אז בינתיים יש לנו סדרה שהיו בה שני משחקים שעדיין לא מסמנים לנו כיוון ברור, זה עדיין יכול להיות 1-4 לסן אנטוניו אם ניצול נכון של הביתיות, אבל זה יכול להיות גם 1-4 להיט אם ניצול האנרגיה המתפרצת שראינו שהיא יודעת לתת במשחק מספר 2 ואולי סביר מכל שזו באמת הולכת להיות סדרה שהולכת עד הסוף ל-7 משחקים ארוכים ומרתקים. כך או כך, מדובר בשתי קבוצות שכשהן טובות, הן באמת הכי טובות שרק אפשר לדמיין.
איש המשחק: מריו צ'למרס, למרות לברון. 19 נקודות, אחוזים טובים, חדירת ההגנה של הספרס פעם אחר פעם ובעיקר - שיחק שתי מחציות.
איש המשחק (גזרת המפסידים): דני גרין, בזבוז של 17 נקודות ו-5 מ-5 מהשדה. איפה הייתם ביג-3, איפה?!
השפן: כריס בוש, מילא 12 נקודות באחוזים טובים אבל 10 ריבאונדים ו-3 חטיפות? לזה לא ציפינו.
הפלופ: ג'ינובלי. לא רק 5 נקודות בלבד אלא בעיקר החטאות מרגיזות לשלוש בדיוק ברגעים בהם סן אנטוניו הייתה צריכה לעצור, להירגע ולא להתפרע. כל-כך הרבה שנים ביזבזתי בצפייה דרוכה שמאנו ייפשל, אז עכשיו שאני בעדו הוא נזכר?!
פרס הייתי נותן לו כאפה (על שם גיא פניני): מייק מילר - מגעיל, מרגיז אבל צלף בחסד. כל פעם שהוא קולע שלשה יש מלאך בשמיים שמת.
רגעי מפתח: 1. ג'ינובלי מחטיא עוד שלשה שיכולה לקרב את הספרס ל-3 נקודות וההיט במתפרצת צולפים אחת (מייק מילרף אלא מי..). 2. שתי שלשות רצופות של צ'למרס, מבססות את היתרון של ההיט. 3. לברון חוסם את טיאגו ספליטר (ספורט סנטר או לא...) 4. הספרס מאבדים את כדור בפעם החמישית ברבע הראשון, הספרס מאבדים את כדור בפעם החמישית ברבע השלישית, הספרס מאבדים את הראש, את המשחק ופי 4 כדורים יותר ממה שהם איבדו במשחק הראשון...
מילה טובה: 1. דרק פישר - מזל שלא חתמת במיאמי שהציעו לך. רק זה היה חסר לנו - לראות שלשה שלך על הראש של הספרס המסכנים. 2 ריי אלן, 3 מ-5 מה-3 ב20 דקות, מישהו פה ממש רוצה אליפות וכתבתי אותו דבר כמעט בסוף המשחק הראשון. 3. לברון ג'יימס. כי איך שלא מסתכלים על זה הוא משחק בצורה ממש אצילית. 4. קוואי לאונרד - אז זה לא היה המשחק הכי גדול שלו או של הקבוצה שלו - אבל הבן אדם באמת מתאמץ ונמצא בכל מקום. 9 נקודות, 12 ריבאונדים. כשיגדל הוא יהיה כוכב.
ובגזרת המאמנים: ספולסטרה עשה עבודה טובה מאוד, ריווח את המשחק, מנע את האקסטרה מסירה של הספרס ודאג ששחקניו יבצעו שוב ושוב את התרגיל המצוין בין צ'למרס ללברון. פופוביץ' לעומתו אולי לא התכונן בצורה הכי טובה למשחק אבל יש לציין שהבין מהר מאוד שכדאי ששחקניו יאגרו כוחות לקראת משחק מספר 3 ולכן שלח את דחואן בלייר (היום הבנתי למה הוא לא נתן לו לשחק עד עכשיו) וחבר מרעיו לפרקט כבר 9 דקות לסיום.
צ'כוב כתב פעם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב להופיע במערכה האחרונה. לו היו לומדים במיאמי את הלקח הזה, אולי לא היו מפסידים את המשחק הראשון שכן כבר במחצית הראשונה שלו היה אפשר להבחין שסן אנטוניו הולכת לגנוב את הביתיות למרות פיגור מוקדם. במשחק השני לעומת זאת, היה על החברים מטקסס להבין את המסר ההפוך - הלברון שלא הופיע בחצי הראשון יופיע במערכה האחרונה ויבעט להם בתחת.
ולברון אכן הופיע אי שם בתפר בין הרבע השלישי לרביעי. התפר הזה שהכריע את המשחק הראשון, רק לצד ההפוך, עשה זאת שוב ומיאמי רצה במהלכו 5-33 תוך עבירה על כל חוקי המוסר המקובלים בציבור ובראשם - "והדרת פני זקן". אבל גם אם לא ניתן היה לחזות את העוצמה בה מיאמי תדרוס את סן אנטוניו בדקות האלו ותייתר את 9 הדקות האחרונות של המשחק לגמרי, את המהות, העובדה שמיאמי הולכת לעשות את זה הפעם, קשה היה לפספס גם אחרי 12 או 24 דקות.
המלך לא הופיע למחצית הראשון. מרוב קליעות מחצי מגרש לברון שכח לשחק בחצי הראשון. אבל גם 6 נקודות שלו באחוזים נוראיים (2 מ-8 מהשדה), לא מנעו ממיאמי לרדת למחצית ביתרון 5 נקודות כשהיא קולעת לא פחות מ-50 נקודות ומנחיתה מכה ניצחת על כל אלה שחשבו שלמיאמי אין צוות מסייע. ואם פופוביץ' וחבורתו חשבו שהם הצליחו לעשות הפוך ממה שכולם ייעצו להם ולעצור את לברון במקום את הצוות המסייע שלו, באה המחצית השנייה והוכיחה שהיחיד שיכול לעצור את המלך זה הוא עצמו. מחצית שנייה בה לברון קלע, מסר, קטף, חטף וכמובן, חסם (ראו סרטון מצורף) עשתה את הניצחון של מיאמי לתבוסה משפילה שמערערת את כל המחשבות על יחסי הכוחות בין השתיים הללו.
ומעבר ללברון שהופיע למשחק, קבוצת המלוכה הגיעה למשחק על כל נתיניה ויועצי החצר שלה. צ'למרס היתל בהגנה של הספרס פעם אחר פעם, ריי אלן ומייק מילר צלפו מבחוץ, כריס בוש הצליח לא לנסות לצלוף מבחוץ (אבל קלע מבפנים ולקח ריבאונדים כמו שחקן שאכפת לו), אנדרסן התעופף, ווייד הנהיג ונשבע לכם שאפילו ראיתי את רשארד לואיס קולע פעמיים. וכשכולם משחקים כך, אז באמת שלא בטוח שלברון כל-כך חשוב ופתאום אנו נזכרים שבאמירה שמתארת את חבורת שכירי החרב שהתכנסה בהיט כ"מורכבת משחקנים טובים מאוד שבאו להתגלח על חשבון לברון ולקחת אליפות" יש גם את המושג "שחקנים טובים מאוד" וגם את "באו לקחת אליפות". כך זה נראה לפנות בוקר ואם זה יימשך כך עוד כמה משחקים, אז האליפות כבר תהיה דבר מוגמר וודאי (ואם "דאגתי" מכושר ההרתעה של מיאמי אחרי משחק מספר 1, אז הרי דאגתי נמוגה ונעלמה כלא הייתה).
וכאן אנחנו מגיעים למי שלא הופיעו למשחק הזה - שלושת הגדולים של סן אנטוניו. אפשר לתרץ את זה בעייפות, אפשר לומר שמדובר בחלוקת כוחות נכונה לקראת סדרה שמסתמנת כמתישה ואפשר לחשוב שזה עוד תרגיל של פופוביץ' בשביל להרדים את מיאמי, אבל דבר אחד בטוח - אם סן אנטוניו רוצה להביא את האליפות חזרה לטקסס ועל הדרך לסדר לטים דאנקן סיום מופלא והוליוודי לקריירה שלו, אז אנו נאלץ לראות אותם קצת יותר דומיננטיים ואגרסיביים הגנתית וקצת יותר יעילים התקפית (10 מ-33 מהשדה לכל השלושה יחד אתמול) מאשר מה שראינו במשחק השני.
אז בינתיים יש לנו סדרה שהיו בה שני משחקים שעדיין לא מסמנים לנו כיוון ברור, זה עדיין יכול להיות 1-4 לסן אנטוניו אם ניצול נכון של הביתיות, אבל זה יכול להיות גם 1-4 להיט אם ניצול האנרגיה המתפרצת שראינו שהיא יודעת לתת במשחק מספר 2 ואולי סביר מכל שזו באמת הולכת להיות סדרה שהולכת עד הסוף ל-7 משחקים ארוכים ומרתקים. כך או כך, מדובר בשתי קבוצות שכשהן טובות, הן באמת הכי טובות שרק אפשר לדמיין.
איש המשחק: מריו צ'למרס, למרות לברון. 19 נקודות, אחוזים טובים, חדירת ההגנה של הספרס פעם אחר פעם ובעיקר - שיחק שתי מחציות.
איש המשחק (גזרת המפסידים): דני גרין, בזבוז של 17 נקודות ו-5 מ-5 מהשדה. איפה הייתם ביג-3, איפה?!
השפן: כריס בוש, מילא 12 נקודות באחוזים טובים אבל 10 ריבאונדים ו-3 חטיפות? לזה לא ציפינו.
הפלופ: ג'ינובלי. לא רק 5 נקודות בלבד אלא בעיקר החטאות מרגיזות לשלוש בדיוק ברגעים בהם סן אנטוניו הייתה צריכה לעצור, להירגע ולא להתפרע. כל-כך הרבה שנים ביזבזתי בצפייה דרוכה שמאנו ייפשל, אז עכשיו שאני בעדו הוא נזכר?!
פרס הייתי נותן לו כאפה (על שם גיא פניני): מייק מילר - מגעיל, מרגיז אבל צלף בחסד. כל פעם שהוא קולע שלשה יש מלאך בשמיים שמת.
רגעי מפתח: 1. ג'ינובלי מחטיא עוד שלשה שיכולה לקרב את הספרס ל-3 נקודות וההיט במתפרצת צולפים אחת (מייק מילרף אלא מי..). 2. שתי שלשות רצופות של צ'למרס, מבססות את היתרון של ההיט. 3. לברון חוסם את טיאגו ספליטר (ספורט סנטר או לא...) 4. הספרס מאבדים את כדור בפעם החמישית ברבע הראשון, הספרס מאבדים את כדור בפעם החמישית ברבע השלישית, הספרס מאבדים את הראש, את המשחק ופי 4 כדורים יותר ממה שהם איבדו במשחק הראשון...
מילה טובה: 1. דרק פישר - מזל שלא חתמת במיאמי שהציעו לך. רק זה היה חסר לנו - לראות שלשה שלך על הראש של הספרס המסכנים. 2 ריי אלן, 3 מ-5 מה-3 ב20 דקות, מישהו פה ממש רוצה אליפות וכתבתי אותו דבר כמעט בסוף המשחק הראשון. 3. לברון ג'יימס. כי איך שלא מסתכלים על זה הוא משחק בצורה ממש אצילית. 4. קוואי לאונרד - אז זה לא היה המשחק הכי גדול שלו או של הקבוצה שלו - אבל הבן אדם באמת מתאמץ ונמצא בכל מקום. 9 נקודות, 12 ריבאונדים. כשיגדל הוא יהיה כוכב.
ובגזרת המאמנים: ספולסטרה עשה עבודה טובה מאוד, ריווח את המשחק, מנע את האקסטרה מסירה של הספרס ודאג ששחקניו יבצעו שוב ושוב את התרגיל המצוין בין צ'למרס ללברון. פופוביץ' לעומתו אולי לא התכונן בצורה הכי טובה למשחק אבל יש לציין שהבין מהר מאוד שכדאי ששחקניו יאגרו כוחות לקראת משחק מספר 3 ולכן שלח את דחואן בלייר (היום הבנתי למה הוא לא נתן לו לשחק עד עכשיו) וחבר מרעיו לפרקט כבר 9 דקות לסיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה