ביום שישי לפנות בוקר תתחיל סדרת הגמר של הNBA, הזמן בשנה בו נודדת שנתם של אוהדי הליגה הטובה בעולם בכדורסל והם מתעוררים בשעות לא שעות על מנת לצפות בשחקנים האתלטיים מתקוטטים עד לתואר. אני מודה שעד הגמר זייפתי וראיתי את כל המשחקים בשידור חוזר באמצעות הפלטפורמה המעולה של הליג פאס באתר הNBA, כשאני משתדל לא לדעת את התוצאה לפני המשחק אבל מרגע שהגמר מתחיל (או אולי קצת לפני במידה והסדרה של מיאמי ואינדיאנה תגיע למשחק 7) שעות השינה יתקצרו בתמורה לחוויה האולטימטיבית של אוהדי כדורסל באשר הם וכזו שגורמת לך להיות אוהד אמיתי עם קבלות.
לאהדת NBA יש דרישות לא פשוטות. טרוט עיניים אתה מתייצב מול הטלוויזיה (או המחשב) , משתדל שלא להרעיש, משתדל שלא להשתולל מכעס אחרי שריקה מרגיזה או לשאוג משמחה אחרי סל חשוב. לרוב, צופים במשחקים הללו לבד, בהיעדר מטורפים כמוך והבדידות הזו בנוסף לשעת הלילה המוזרה גורמים לנמנום לא-וולונטרי שעלול להיות סכנה המאיימת על צפייה ברגעי המתח. אבל כשזה כבר קורה ואתה מצליח לקום בזמן למשחק חשוב, לראות אותו בשלמותו וגם לזכות בחוויית משחק גבוהה ובדרמה כמו שרק הNBA יודעת לספק, ההרגשה היא מצוינת ומספקת, כזו שגורמת לך ללכת בחדווה גם ליום עבודה מרגיז ולספר לסובבים אותך על מה שראו עינייך בשידור חי.
בינתיים, מחכה בגמר הNBA נציגת המערב סן אנטוניו ספרס, אשר ניערה מעליה בקלות מפתיעה (או שלא) את ממפיס גריזליס בארבעה משחקים ומקווה שהסטטיסטיקה המצוינת שלה במשחקי גמר (4 ניצחונות ב-4 ניסיונות) תימשך. מולה תעמוד אחת מהשתיים שמספקות את הסדרה הטובה של העונה וכזו שמספקת הבטחה לעונות הבאות, מיאמי היט או אינדיאנה פייסרס.
הרבה מילים נשפכות בימים האחרונים על שתי הקבוצות הללו אשר מביאות לכל משחק כלים וחידושים שונים כדי להתמודד עם יתרונות ומגרעות הקבוצה השנייה. קשה שלא להבחין בכך שלכל משחק יש סיפור שונה ודינמיקה משלו ושגיבורים צצים ומתחלפים בה אחת לכמה רגעים.
כמובן שליבי וליבם של רבים אחרים הולך עם הקבוצה החביבה והצנועה של אינדיאנה מול כוחות הרשע של ההיט אבל היום, במצב של 2-3 לחברים מסאות' ביץ' נראה שבכל זאת נראה גמר בין התזה לאנטיתזה, גמר שעוד ייכתב ואכתוב עליו רבות.
אם אינדיאנה רוצה בכל זאת לעשות את מה שרבים חושבים כבלתי אפשרי, היא צריכה לעמוד בכמה תנאים בסיסיים:
1. מעבר לתרומה המצוינת של היברט הנפלא (בסדרה הטובה בחייו ביי פאר), ג'ורג' המנהיג (שמשתפר ממשחק למשחק בחוצפה ויכולות שהוא מגלה) ודיויד ווסט (לא תמיד יציב במהלך כל המשחק אבל לכל משחק עד עתה הוא הופיע למספר לא מועט של דקות), אינדיאנה חייבת התעלות התקפית של עוד מישהו. המועמד המיידי כמובן צריך להיות הרכז הנפלא ג'ורג' היל, שמשחק מחריד שלו עלה לפייסרס במשחק מספר 5 אבל יותר משנראה שהיל חורץ את גורלה של אינדיאנה נראה שלאנס סטיבנסון, דווקא הוא, משמש כברומטר שלה. כשהוא טוב הוא הופך את ההתקפה הבעייתית של אינדיאנה למגוונת ומסוכנת הרבה יותר. כשהוא מטיח לבנים מכל בלטה במגרש, אז הוא סתם ילד סטריט בול שלא התבגר. שני משחקים טובים של סטיבנסון עלולים להיות הצ'אנס האחרון של אינדיאנה.
2. עוד נקודה שאינדיאנה צריכה להתעקש שתקרה היא נושא השוויון בין הספסלים. בהנחה לא רחוקה מאוד מהמציאות שהחמישיות של שתי הקבוצות בסופו של דבר מבטלות האחת השנייה (לברון ג'יימס + מיקס משתנה של צ'למרס /וויד / בוש / האסלם מול חמישיה מאוזנת הרבה יותר של אינדיאנה), הספסל של שתי הקבוצות הוא ההבדל המהותי. ובעוד שלמיאמי יש שם את כריס אנדרסן האפקטיבי, את ריי אלן הדומיננטי ואת שיין באטייה ונוריס קול שיודעים מדי פעם להוציא מים מן הסלע, לאינדיאנה יש, איך נאמר זאת בעדינות, כלום ושום דבר. אז אלא אם די-ג'י אוגוסטין, מהינמי, הנסברו ויאנג יגלו סימני חיים גם בהתקפה נראה שאינדיאנה תצטרך לגרום לכך שהספסל של מיאמי פשוט לא יספק כלום בעצמו וכך יושג שוויון (ובטווח הארוך, כמו שכתבתי בעבר, תעשה לעצמה אינדיאנה טובה גדולה לו תשיג ספסל מתפקד שייקח אותה את הצעד הבא קדימה).
3. בין כל כוכבי העבר וההווה שהתקבצו במיאמי בעשור האחרון באשר הם (שאקיל, מורנינג, פיטון, לברון, ריי אלן ובוש. טוב נו בוש לא כוכב) כדי לעזור לדווין ווייד לקחת אליפות, יש שחקן אחד, אנטי כוכב (הן מבחינת יכולות הכדורסל והן מבחינת המהות) אשר תמיד היה חלק מהשחורים-לבנים בעשור האחרון. אדוניס האסלם הוא שחקן הנשמה הנצחי של הקבוצה ומיום הצטרפותו לNBA מעולם לא עזב את פלורידה (בדומה לווייד, ועם זאת, כל כך שונה). כנראה שבשל החיבור הגדול שלו לקבוצה והיותו אחד הבודדים בה שאינו שכיר חרב, האסלם משמש בסדרה הזו כאקס-פקטור של ההיט. כשהוא טוב וקולע, לאינדיאנה נגמר הנשק מול מיאמי מוקדם מדי. כשהוא רע, כמו רוב השחקנים המשלימים של מיאמי בסדרה הזו, אז מיאמי רודפת אחרי הפייסרס רוב המשחק ללא הואיל. ולכן, אינדיאנה צריכה לגרום לו להיראות רע.
4. ודבר אחרון שאינדיאנה צריכה לדאוג לו, הוא יתרון מוקדם גדול מספיק שלה כך שגם כשמיאמי עושה את הריצה המסורתית שלה בשלהי הרבע השלישי (ואל תדאגו, היא תעשה) היא רק תצמצם את ההפרש ולא תעביר אותו לצד שלה. כי מה שנראה מהרגעים הבודדים בהם מיאמי הובילה במהלך המשחקים בסדרה הוא שלאינדיאנה אין יכולת לחזור מהפרשים גדולים ושלברון, כאשר הוא נמצא בעמדת זינוק טובה לניצחון הוא כמו שור בדישו שאי אפשר לחסום אותו.
ומכיוון שלמיאמי יש יתרון של משחק אחד, לאינדיאנה יש קושי בלתת מענה לכל נקודות התורפה של ההיט, המשחק השביעי במיאמי וכמובן אחד לברון ג'יימס שבהגנה ובהתקפה, נראה שלמרות הכל הגמר הקרוב יהיה בין מיאמי לסן אנטוניו. וכשנגיע לשם, נכתוב עליו בהרחבה. ובינתיים, נחזיק אצבעות לאלוהי הכדורסל (לא מייקל ג'ורדן) שאולי בכל זאת יתגלה וייעשה איזשהו צדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה