רגע לפני סיוט

לא כדורסל היה הסיפור של המשחק הכל-כך מותח שהיה הבוקר. העייפות היא הסיפור האמיתי. העייפות של דאנקן בחצי השני שמנעה ממנו לקלוע נקודות ברבע האחרון ובהארכה. העייפות של פארקר שעשתה אותו בלתי יעיל ככל שהמשחק התקדם, העייפות של דוויין ווייד שפשוט נעלם בחצי השני והעייפות של אוהדים כמוני, שקמו ב-4 לפנות בוקר ומלבד החוסר בשעות שינה הם עייפו כבר מלראות קבוצות אנדרדוג נהדרות מפסידות משחקים על שטויות. סיכום משחק מספר 6 בסדרת גמר הNBA.

יותר מ-24 שעות עברו מאז שתם לו משחק 6 ואני עדיין רואה את השלשה של ריי אלן נכנסת ומשווה את המשחק. ממש כמו השלשה של רוברט הורי ב-2005 שגמרה את הפיסטונס. ממש כמו השלשה של אותו רוברט הורי ב-2002 שסיימה את הסיפור של סן אנטוניו, ממש כמו הסל של מייקל ג'ורדן ב-1998 שחיסל את יוטה. הסלים האלו, גדולים ווירטואוזים ככל שיהיו נתנו אולי לאמריקה את מה שהיא רוצה, האדירו את האדירים, פיארו את המפוארים והיללו את המנצחים אבל צדק עם האנשים הפשוטים, אלה שבאים לעבוד כל יום, שעמלים קשה על כל הישג ומחפים על כל פיסת חוסר כישרון בקילוגרמים של שכל, הם לא עשו. אלו נשכחו בצד והפכו להיות רלבנטיים בעולם שבו את ההיסטוריה כותבים המנצחים.

איזו סידרה מופרעת יש לנו. המטוטלת נטתה לכיוון סן אנטוניו במשחק מספר 1, שברה חזק לכיוון מיאמי במשחק מספר 2 והיטלטלה בפראות חזרה לכיוון סן אנטוניו במשחק מספר 3. משחק מספר 4 נע חזרה אל מיאמי ומשחק מספר 5 שב לטקסנים. במשחק מספר 6 המטוטלת נעה כבר בתוך המשחק שוב ושוב. זה התחיל עם מחצית מדהימה של דאנקן שהובילה את הספרס ליתרון נאה בסופו. ברבע השלישי הדורבנות הסתערו קדימה וכבר הגיעו ל-13 הפרש. ואז כמו בתפר שבין משחקים 3 ו-4, כשמיאמי הייתה על הקרשים, המטוטלת נעה שוב לכיוונם. פתיחת רבע מוחצת ברבע הרביעי, והיתרון שוב היה שלהם 2.5 דקות לסיום. המטוטלת שוב הפתיעה וזזה לכיוון הבחורים באפור בעיקר בזכות התעלות של טוני פארקר והיה נדמה שמשחק האן-דן-דינו הזה הולך להיעצר על הספרס. הצחקנו את המטוטלת. מיאמי עם שתי שלשות כפתה ארכה ושם המטוטלת סיימה לנוע בינתיים כשהכדור במגרש של ההיט.

ומה יהיה במשחק מספר 7? קשה לי להאמין שהמטוטלת תזוז שוב. הספרס השתמשו בכל הכדורים שהיו להם במחסנית, התאבדו על המגרש ונתנו את כל מה שהיה להם ונראה שבכל זאת מיאמי חזקה יותר. אי אפשר לתת אליפות לשתי הקבוצות אבל האמת שלשתיהן מגיע. מיאמי, כי היא באמת קבוצת כדורסל מפחידה עם המון כישרונות נדירים, יכולת אתלטית גבוהה, התקפתה מגוונת והגנה שיודעת ללחוץ שצריך וסן אנטוניו כי היא כל מה שמיאמי לא - קבוצה שנבנתה בעמל רב ובזיעת אפיים ובכדורסל קבוצתי, איכותי ומתוכנן הגיעה לאן שהגיעה. קבוצה שנבנתה אט-אט, שנמצאת במסע הזה כבר הרבה זמן ויתכן שתגיע לעוד מסעות כאלו בעתיד.  סן אנטוניו היא שושלת ארוכת טווח בניגוד למיאמי שהיא כאן לזמן קצר אבל אחרי לברון זה ייגמר.

מיאמי תנצח גם כי המצב המנטאלי של הספרס נראה שביר מאוד וכי צריך הרבה יותר מהאופי ברזל שלהם בשביל לצאת ממה שהם עברו. מיאמי תנצח כי זה משחק בית בשבילה וחוץ מפעם אחת בהיסטוריה קבוצות לא מפסידות משחק מספר 7 בגמר בבית. מיאמי תנצח כי היא צעירה יותר וכנראה שהיא עדיין טובה יותר.

אבל אם למדנו משהו על הסדרה הזו בששת המשחקים חסרי ההיגיון שלה היא ששום דבר לא בטוח בסדרה הזו ואם הכלל היחיד שהיה תקף בסדרה עד עכשיו ימשיך להתקיים אז דווקא הספרס יהיו אלופים. אשרי המאמין...

ועכשיו לכל אוסף שאלות ה'למה' שיש לי לאחר המשחק:

- למה סן אנטוניו לא עשתה עבירות בשניות האחרונות. עד כדי כך הם ספורטיביים? חשבנו שזו קבוצה אירופאית.
- למה במהלכים האחרונים שלה סן אנטוניו נזכרת תמיד שהיא בכל זאת קבוצת NBA ונותנת לשחקן אחד בדרך כלל ג'ינובלי או פארקר) לקחת את הכדור תוך כדי שהשאר רק עושים לו אופן.
- למה לברון כ"כ מטומטם שהוא מאמין לכך שהורדת הסרט מהראש שלו אכן תשנה את היכולת שלו ולמה לעזאזל זה אכן משנה את היכולת שלו?
- למה פופוביץ' נצמד לתכנית המשחק שלו והוריד את דאנקן ופארקר לנוח בשיא המומנטום של סן אנטוניו ובכך קטע אותו? הוא ידע שתהיה הארכה או שהוא התכונן למשחק השישי?!
- למה ריי אלן לא נשאר בבוסטון? איתו הם היו מגיעים לפחות לסיבוב השני בפלייאוף...
- למה הספרס לא משתמשים במאט בונר? הוא יודע לקחת ריבאונד ארוך.
- זה בסדר שטים דנאקן החליט לתת רק מחצית אחת אדירה. למה לא השנייה?
- למה אני אוהד דווקא של קבוצת אנדרדוג? למה אני לא יכול פעם אחת להיות עם החזקים?
- למה אני לא לומד שהאנדרדוגים תמיד מפסידים? למה? למה? למה??!

איש המשחק: נו מה לעשות, לברון. פתאום הוא נזכר לשחק, פתאום מיאמי חוזרת מהקבר בגללו. פתאום הוא עומד בפני אליפות שנייה ברצף. פתאום אנחנו מגלים שיש לו טריפל דאבל מפלצתי. אין מה להגיד, לברון יצא מהסרט והזכיר לנו למה אומרים שהוא אחד הגדולים אי פעם.
איש המשחק (גזרת המפסידים): זה היה אמור להיות דאנקן, כי הוא נתן מחצית ראשונה יוצאת מן הכלל עם 25 נקודות וסיים את המשחק בהתעלות של 30 נקודות ו-17 ריבאונדים. זה היא אמור להיות פארקר, כי חוץ מ19 נקודות ו-8 אסיסטים הוא גם עשה את שני הסלים הקריטיים שהיו צריכים להביא לספרס אליפות חמישית. זה היה אמור להיות קוואי לאונרד במשחק הקרבה אדיר עם 22 נקודות ו11 ריבאונדים. אבל דאנקן לא הופיע למחצית השנייה (ודאנקן של המחצית השנייה הוא מועמד רציני לתואר הפלופ של המשחק) ופארקר החטיא כל-כך הרבה בהארכה ופשוט איבד את זה לגמרי וקוואי לאונרד החטיא זריקת עונשין שהייתה הבדל בין אליפות למשחק שביעי ואובדן שלה. אם מישהו מהם ייכפר על זה במשחק השביעי אני אתן לו את התואר.
השפן: נקרא לקטגוריה הזו הציפור. אז נכון שהוא לא עשה הרבה מבחינה סטטיסטית חוץ מעבירות ונכון שהוא לא ההמצאה הכי גדולה של אלוהי הכדורסל מאז המצאת הפיק אנד רול אבל הוא הוציא את דאנקן משיווי משקל וזו אחת הסיבות החשובות לכך שהספרס איבדו את ההרתעה שהם ייצרו במחצית הראשונה כאשר איימו להיות אינדיאנה מספר 2.
הפלופ: דני גרין. עד המשחק הזה, הדבר הכי יציב וודאי בסדרה ומעכשיו, סוג של מריו צ'למרס, כזה שיכול להיות הטוב ביותר אבל אם טיפה ישימו עליו דגש בהגנה, לא יגיע יותר מדי רחוק.
פרס הייתי נותן לו כאפה (על-שם גיא פניני): שוב לברון כי ככה נוצרים מיתוסים. אף אחד לא יזכור לו את שתי השלשות שהוא החטיא בשניות האחרונות. רק את זו שהוא קלע...
רגעי מפתח: עזבו, אני לא יכול לחזור אל זה שוב, אני בטראומה.
ובגזרת המאמנים: משחק מאוד הססני של ספולסטרה שלקח טיים אאוט אחרי טיים אאוט בכל פעם שזה יצא משליטה (וזה יצא כמה פעמים משליטה...) אבל עם זאת, ספולסטרה עשה הרבה התאמות, גם תוך כדי תנועה והיה עירני ומוכוון מטרה. הכניס את אנדרסן ושיתק את דאנקן, הכניס את ריי אלן כשהיה צריך, השתמש נכון בשיין באטייה ולא שכח לשחק תרגילים לצ'למרס ומילר כדי שהקבוצה שלו תחזור למשחק. פופוביץ'? היה טוב עד הסוף. התחיל עם הכנסת כדורים לגבוהים דאנקן, לאונרד ודיאו, משל הוא היה אינדיאנה. המשיך עם חדירות של פארקר שמנצלות שמירה נרפית בצבע של מיאמי ולא שכח להשתמש בקוואי לאונרד בשלל פוזשנים. אבל מתישהו לקראת הרבע הרביעי פופוביץ' קפא על שמריו, חזר לתכנית המשחק הרגילה שלו שכולת חלוקת דקות מנוחה מוגזמת וויתר על עשיית פאוול שצריך והשאר היסטוריה. או היסטריה, תלוי את מי שואלים...