רק מאמן ממולח ומוכשר כמו פופוביץ' ישתמש בסמול בול, הנשק של מיאמי, בשביל לנצח אותה. רק הוא, יפתח בחמישיה עם ג'ינובלי, השחקן השישי שלא פגע באף אחד מארבעת המשחקים הקודמים ואך ורק הוא ייתן לאחד השומרים החלשים בסגל שלו לשמור על לברון ג'יימס, השחקן הכי טוב של היריבה. סיכום משחק מספר 5 בגמר הNBA.
ובכן, למרות התלונות והתסכול, המאניה-דיפרסיה נמשכה גם על פני המשחק החמישי ואין לנו אלא לשאוף לכך שהיא תיעצר באליפות של הספרס אחרי שישה משחקים. כך או כך המשחק החמישי היה אחד ממשחקי הכדורסל היותר טובים שנצפו לאחרונה בליגה הטובה בעולם בעיקר מבחינת הרמה שלו (על משחקים מותחים עד הרגע האחרון ויתרנו בסדרה הזו עד להודעה חדשה). המשחק הזה הציג לראווה את שלושת הגדולים של מיאמי במשחק טוב (בעיקר ווייד), את ריי אלן במשחק מצוין, את דאנקן ופארקר כמעט בשיאם, את דני גרין, שמתפקד בסדרה כמניה הבטוחה (היחידה) ואת מאנו ג'ינובילי (מאנו-דיפרסיה) בקאמבק מהסרטים. אבל יותר מהכל המשחק הזה שייך לגרג פופוביץ' שהוכיח עליונות מוחלטת על יריביו הספולסטראי. פתאום התברר מדוע הוא לא ויתר על ג'ינובלי במשחק הקודם, פתאום הסתברה הסיבה בגינה פארקר נשלח לנוח כמעט כל הרבע הרביעי של המשחק הקודם ופתאום הוכח שאפשר לנצח את האויב בנשק שלו - סמול בול.
מיאמי היא קבוצת סמול בול מצוינת. מול הסמול הנהדר שלה יש שתי דרכים להתמודד - האחת, שיטת אינדיאנה, משחק עם גבוהים פעילים וקשוחים אשר כדורים עושים את דרכם אליהם לאורך כל המשחק. השנייה, לשחק מולם את אותו סמול בול ולהיכנס לתחרות קליעות, חדירות ומשחק מהיר. הפופ בחר להשתמש בדרך השנייה והעמיד מול ההיט חמישיה אתלטית שכללה את שלושת הגדולים, גרין ולאונרד. ההוראה לשחקניו הייתה לרוץ כמה שאפשר ולהפתיע את שחקני מיאמי בסלים מהירים וכשיש לו בקבוצה מוסרים מעולים כמו ג'ינובלי, פארקר ולאונרד וקלעי שלוש מצטיינים כמו ניל וגרין, אז פתאום נראה שמיאמי היא לא קבוצת הסמול בול הטובה בנמצא.
גם מאנו ג'ינובלי הופיע למשחק בחסות מאמנו. עד המשחק הזה ג'ינובלי קרטע והיה אחד מגורמי הנזק הגדולים ביותר להפסדים של הספרס. אבל פופוביץ' לימד אותנו שיעור חשוב באמונה בשחקנים ובזכירת חסד נעורים, שוחח עם מאנו לפני המשחק ונתן לו לפתוח בחמישייה (לראשונה העונה) על מנת להזכיר לו היטב למה הוא מסוגל. וג'ינובלי אכן הוכיח את מסוגלותו באמצעות 24 נקודות, 10 אסיסטים אבל בעיקר דקות שלמות בהן השתלט על המשחק בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי ובהן סן אנטוניו ברחה ליתרון ממנו מיאמי כבר לא יכלה לחזור.
ומעבר לזה פופוביץ' העמיד לגמר קבוצה שמשלבת בין כשרון ספקטקולרי של בודדים לבין משחק קבוצתי נהדר ובין הגנה שיודעת להיות קשוחה לבין התקפה משובבת עין. סן אנטוניו שעלתה הערב לשחק היא אחת הקבוצות השלמות ביותר שהיו לNBA להציג בשנים האחרונות והיא מצליחה להיות שווה בשווה לקבוצה ברוכת הכישרונות של מיאמי עם מה שנראה כמו נשק ברמה פחותה ממה שיש להיט. הסיבה לכך היא פופוביץ' ואת הניסיון שלו, החשיבה מחוץ לקופסה, התעוזה והשקט שהוא משרה על שחקניו אי אפשר להחליף בשום סופרסטאר כזה או אחר. לתשומת ליבו של פט ריילי, הג'נרל מנג'ר של מיאמי.
ועוד שתי תובנות על המשחק ועל הסדרה:
מיאמי שיחקה טוב הלילה, היא הצליחה לחזור פעם וחצי מהפרשים גדולים (בפעם השנייה רק הזמן עצר בעדה מלהתקאמבק), היא הצליחה לעמוד בקצב משחק וקצב קליעה גבוהים מאוד והיא לא נפלה בהרבה מהקבוצה הביתית ברצון שלה לנצח את המשחק. היא הפסידה בעיקר בגלל ששחקניה נפלו מהרגליים בסיום (לברון, ווייד ובוש נעלמו ככל שהמשחק התקדם) וכי המאמן שלה לא עמד בקצב של יריבו. את הסיבות לשתי אלו אפשר למצוא בכך שלמיאמי היו רק ארבעה שחקנים שתרמו למשחק (3+1, כשהרביעי הוא אלן) ואילו שאר השחקנים שלהם פשוט לא הופיעו עד נתנו תרומה מאוד מינימלית למשחק. תוסיפו לזה את חלוקת הדקות הנוחה של הספרס (לברון שיחק כ-40 דקות יותר מפארקר ודאנקן בסדרה, זה הבדל של משחק שלם. ג'ינובלי שיחק 50 דקות פחות מדוויין ווייד. אותו כנ"ל) ואת העובדה שהספרס נחו 9 ימים עד לסדרה הזו ותבינו למה לספרס יש סיכוי טוב מאוד לקחת אליפות. אלא אם משהו באמת ישתנה בתפיסה של מיאמי את הסגל הרחב שלה ואת העובדה שאולי הפעם כל ה'סופרסטאריה' הזו לא תספיק.
ומה נגיד על הסדרה? שהיא ממשיכה להיות בלתי צפויה ושבאמת אי אפשר לדעת מה הולך לקרות במשחק הבא. אז הנה, אמרתי. אבל אם ניתן לנתונים לדבר אז הסידרה הזו מזכירה את מה שקרה לסן אנטוניו מול גולדן סטייט בסדרת חצי גמר המערב. היא ניצחה את משחקים 1,3,5 והפסידה את 2,4 רק בשביל לסיים את הסדרה במשחק 6. תוסיפו לזה את העבודה שסן אנטוניו לא הפסידה סדרת גמר מעולם, את הכושר העודף של שחקניה ובעיקר את הלחץ ומיאמי תגיע למשחק השישי (גב לקיר כפול ומכופל) וזה נראה שזה הולך יותר לכיוון של האפורים. ומצד שני, אם יש קבוצה שמסוגלת לשחק עם הגב לקיר, אם יש קבוצה שמסוגלת לחזור מהפסד במשחקים המכריעים בסדרה ואם יש קבוצה שמסוגלת להעלות הילוך שצריך - זו מיאמי. קטונתי מלהמר, אני די גרוע בזה והסדרה הזו גם ככה עושה מה שהיא רוצה ובכל זאת, נעם להיות עקבי עם ההימור מהמשחק הקודם, אולי בכל זאת הספרס במשחק הבא..
איש המשחק: מאנו ג'ינובלי. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף. הוא חזר מן המתים אחרי כל ההספדים והבדיחות והראה שכוחו עוד במותניו ויש עוד ריקוד טנגו אחרון בקנה של השחקן הארגנטינאי. סטטיסטיקה מעולה, שליטה בקצב המשחק והרבה מוטיבציה שהוא הזרים לחבריו עושים אותו הראוי מכולם לתואר הזה. ראוי לאזכור לא פחות דני גרין ש-24 נקודותיו ב6 מ-10 מה-3 הם סתם עוד שורה סטטיסטית נורמלית שלו בסדרה הזו. וזה אומר הכל.
איש המשחק (גזרת המפסידים): ריי אלן. לברון היה לא רע (שורה סטטיסטית מצוינת, השאר לא משהו), ווייד באמת שהשתדל ובוש שוב הוכיח שהייתה סיבה למה מיצבו אותו בעבר ככוכב אבל היחיד שבאמת התעלה במיאמי היה בחור שיחגוג בעוד חודש את יום הולדתו ה-38. 21 נקודות 4 מ-4 מה-3, שני מהלכים של 4 נקודות ובעיקר המון בטחון ומנהיגות. תישאר, תישאר (ואם אפשר תעבור קבוצה).
השפן: ג'ינובלי? לא מספיק חלש בשביל להיות שפן. בוריס דיאו? היה השפן של המשחק הקודם. נבחר בשיין באטייה שחזר לרוטציה של מיאמי ולשם שינוי גם קלע מ-3 וגם תרם המון בהגנה. עדיין לא בימים הטובים שלו, אבל מזכיר קצת.
הפלופ: בשעה טובה טיאגו ספליטר נפרד מהתואר הזה, עם משחק קצת יותר טוב (עדיין רק 4 נקודות אבל היי, אף אחד לא חסם אותו הפעם). מי שכן ראוי לתואר הזה הוא מייק מילר שב-25 דקות תרם את המספר יוצא הדופן של 0 נקודות. מילר זרק במשחק רק פעם אחת לסל וזה לבד מעלה את השאלה - מה לעזאזל הוא עשה על המגרש? אם אתם חושבים שזה הגנה, אתם ממש טועים כי ג'ינובלי פירפר אותו פעם אחר פעם, אסיסטים? 1, ריבאונדים? 5, אבל לא בגלל זה הוא עלה בחמישייה. פלופ, כבר אמרנו.
| א |
פרס הייתי נותן לו כאפה (על-שם גיא פניני): מריו צ'למרס. אז הוא היה נורא טוב במשחק מספר 2 ולא רע במשחק מספר 1, אבל מאז? יוק. כלום, גורנישט, נאדה. ואם זה לא מספיק הוא גם דאג לזרוק זריקות בלתי אפשריות ולהחטיא כדורים פשוטים (2 מ-10 מהשדה הלילה). מזל שאני נגד ההיט אחרת באמת הייתי מרביץ לו היו הרבה פרשנים שדיברו על צ'למרס במשחק מספר 2 כאילו הוא כוכב נחבא אל הכלים נוסף של מיאמי. והרי החדשות - צ'למרס הוא עוד שחקן ממוצע ואם הוא היה ממש טוב במשחק אחד זה רק יתאזן במשחקים הבאים. ככה זה עם ממוצע. והרי החדשות בהרחבה -צ'למרס הרבה יותר טוב במשחקי בית. וזה באמת חדשות טובות להיט. הם ממש זקוקים לו.
רגעי מפתח: 1. הזריקה הראשונה של המשחק - ג'ינובלי לשלוש - בום (אחר-כך התברר שהוא דרך על הקו) אבל זה היה הרגע בו ג'ינובלי הבין שהמשחק הזה שלו. והוא התנהג בהתאם אחר-כך.2. דני גרין קולע שלוש שלשות ברצף ומעמיד את יתרון הספרס על 17 נקודות, 7 דקות לסיום הרבע השני. גם אחרי טיים אאוט של ההיט באמצע הרצף, הם עדיין לא חושבים לשמור עליו משם. 3. מיאמי מצמצת את ההפרש עד לסוף הרבע ומעמידה אותו על 7 נקודות 4 שניות לסוף הרבע. אז למה לעזאזל נוריס קול נותן לטוני פרקר לעשות מה שהוא רוצה בדרך לסל קל ו9 הפרש במחצית? 4. הגנה טובה של ההיט בראשות לברון החוטף והפער יורד לנקודה אחת אחרי מתפרצת של קינג ג'יימס. 5. הספרס בורחים ל-8, מיאמי מצמצת עד לנקודה ונראית במומנטום. דאנקן ופארקר על הספסל אבל סל מטורף של דני גרין מקפיץ את ההפרש ל-4 ומשם מאנו משתלט על המשחק בדרך לריצת 2-21 של סן אנטוניו שחותמת את המשחק. 6. ריי אלן בעוד מהלך של 4 נקודות (שבר את השיא לגמר עם שניים כאלה במשחק) רק משאיר את מיאמי עם קצת כבוד.
ובגזרת המאמנים: על פופ כבר דיברנו ורק נזכיר לו את העבודה המצוינת שהוא עשה בשילוב של בוריס דיאו אל תוך הסדרה הזו ואת ההחלטה הנהדרת לתת לו, מכולם, לשמור על לברון, החלטה שהוציאה את המלך לחלוטין משיווי משקל בחלק האחרון של המשחק.
ספולסטרה לעומתו, נתן משחק מזעזע, לא יצר שינויים באמצעות פסקי זמן ונשאר דבוק לסמול בול שלא ממש עבד. למה הוא לא שיתף את כריס אנדרסן? רק הוא יודע. למה שוב שלושת השחקנים ששיחקו הכי הרבה במשחק היו שלו? לא ברור. מה שכן ברור שאצל ספולסטרה, כמו בסדרה יש אפס אנד דאונס, יום עסל - יום בסל. ואם זה יימשך כך, אליפות נוספת הוא כבר לא ייראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה