מאניה-דיפרסיה

לא משנה אם אתם בעד מיאמי או סן אנטוניו, רכבת ההרים שמספקת סידרת גמר הNBA הזו עושה את החיים קשים (ומשחק אחר-כך קלים..). אבל זה הולך להסתיים כאן, כי הקבוצה שתזכה תעשה את זה אחרי שני ניצחונות רצופים. הבטחה. סיכום משחק מספר 4.

האמת שזה התחיל עוד בסדרת חצי-גמר המזרח בין מיאמי לאינדיאנה. המשחק הראשון היה אכזבה גדולה בשביל אוהדי הקבוצה הצהובה לאחר שסל של לברון בשנייה האחרונה של הארכה גנב מהם את המשחק. אבל אינדיאנה קמה מהקרשים וניצחה את המשחק השני רק בשביל לחטוף שוב במשחק השלישי בהפרש גדול. במשחק הרביעי דווקא אינדיאנה הייתה זו שניצחה בהפרש גדול אבל בחמישי מיאמי שוב גילתה עליונות מוחלטת. השישי והשביעי המשיכו את המסורת ומיאמי הגיעה לסדרת הגמר רק בשביל להמשיך את נדנדת הניצחונות-הפסדים מהמקום בו היא הפסיקה. הפסד במשחק הראשון, התעלות בשני, תבוסה בשלישי וגבורה ברביעי.

החוויה הזו בשביל אוהד כדורסל מוטה כמוני היא חוויה מתסכלת במקצת, בטח אחרי היא חוזרת על עצמה שוב ושוב. אוהד צריך להרגיש בטחון בקבוצה שלו. אוהד צריך להיות מוכן נפשית למקרה שהיא תפסיד. אוהד לא יכול כל משחק להגיע בתחושה שהכל יכול לקרות ושיחסי הכוחות לא ברורים. זה אולי טוב לספורט אבל לא טוב ללב. ולכן לפני הסדרה תוכרע במיני-סדרה של הטוב מ-3, אני מעלה פה נבואה, שאולי היא גם סוג של משאלת לב - זה הולך להיגמר עם שני ניצחונות רצופים של אחת הקבוצות, עם נטייה ל-2-4 (ונטייה קלה למיאמי). זה הולך לקרות מכיוון שעכשיו שהכסף מונח על השולחן ברור לכולם שצריך לעשות הכל בשביל לקחת אותו. כולל לתת לוויד לשחק עד זוב דם ופיק ברך (מילולית לא מטפורית), לתת לדאנקן מנוחה רק שממש חייבים ולהשתמש בכל ארסנל הנשק העומד לרשותך בצורה האפקטיבית.

הצד של סן אנטוניו הוא ברור בעייני - יהיה להם קשה מאוד לקחת משחק 7 בחוץ (אבל אם מישהי מסוגלת זו הקבוצה הזו) ויהיה להם עוד יותר קשה לנצח אותו כשהוא המשחק השלישי בחמישה ימים. לכן, אם עיניהם בראשם הם צריכים לעשות ככל שביכולתם לסגור את זה. לנצל את הרוח הגבית מבית בשביל לנצח את משחק מספר 5 ולהסתער על מיאמי במשחק מספר 6 מהדקת הראשונות כדי ליצור פאניקה שהיא המפתח לנצחון במשחק שבו מיאמי נמצאת עם גב לקיר.

מצידה של מיאמי זה ייגמר 2-4  בעיקר בהסתמך על משחק מספר 4. במשחק האחרון נראה ששלושת הגדולים של מיאמי (בתוספת הגדול הרביעי הפוטנציאלי - רי אלן) הבינו שזה הזמן לקחת אחריות ושאם הם ייתנו את כל מה שהם יכולים - לספרס לא תהיה תשובה. במשחק שהיה הלילה הם נתנו ונדמה לי שהם יעשו את זה גם בשני המשחקים הבאים ,מה שיסגור את הסיפור.

ואכן משחק מספר 4 שולח את המחמאות ל3+1 של מיאמי. קודם כל נספר על דווין ווייד. כל-כך הרבה מדברים עליו כל שנה ובכל פעם הוא מוכיח את עצמו מחדש. מה לא אמרו עליו? שהוא גמור, שהוא פצוע, שהוא רק כינור שני של לברון ולא יותר מזה, שהוא יכול לתת רק מחצית אחת טובה ושהוא אובר-רייטד באופן כללי. אז מסתבר שכל מבקרי הפלאש שכחו דבר אחד - יש לו לב ענק ווינריות גדולה ממנו. לא לחינם ווייד הוא היחיד שבאמת שיחק במיאמי מאז ולתמיד ולא בא לתפוס טרמפ על קבוצת כוכבים. ווייד הוביל את הקבוצה הזו לאליפות ב-2006 והיה פקטור משמעותי גם בזו של 2012. ווייד תמיד יופיע למשחק חשוב ותמיד ידע לקחת אחריות כשהמים רותחים (בניגוד לנקניקיה לברון ג'יימס שתמיד צפה). אם ללברון היה קמצוץ מהווינריות של ווייד אף אחד לא היה משווה אותו לג'ורדן כי ג'ורדן לא היה מתקרב לקרסוליים שלו. ואם נוסיף לזה את היכולת האתלטית הגבוהה של ווייד, את הגיוון במשחק שלו, את החדירה הפנטסטית ואת הפייד-אוואי שלו מחצי מרחק, נבין למה הוא שחקן כל-כך גדול. ואם עוד לא השתכנעתם אז 32 נקודות ב-56% מהשדה, 6 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-6 גניבות ישכנעו אתכם.

אחר-כך נגיע ללברון. אז אמנם ירדתי לפני מספר שורות על ההופעה שלו למשחקים גדולים אבל אי אפשר לפספס שלברון עשה התקדמות מאוד גדולה בעניין הזה והשורה הסטטיסטית שלו מהמשחק האחרון, על אף שחלקה הושגה בגארבג' טיים מוכיחה את זה. 33 נקודות ו-11 ריבאונדים זה בדיוק מה שביקשנו ממנו בסוף משחק 3. 

ואי אפשר בלי להזכיר את כריס בוש שמספר הבדיחות שנכתבו עליו עולה על מספר הקעקועים שלגופו של כריס אנדרסן. בוש הוכיח במשחק האחרון שהוא יכול להיות יעיל עד כדי להחריד גם אם הוא לא סופרסטאר. 18 נקודות, 13 ריבואנדים אבל בעיקר המון הקרבה הגנתית נפלאה גרמו לכל מי שצפה במשחק להבין מדוע בקיץ של 2010 הוא נחשב לאחד הגדולים.

מה שמשאיר אותנו עם ריי אלן. אלן היה יוצא מן הכלל במשחק הזה ובניגוד להרגלו זה לא רק בגלל שהוא עמד על קו השלוש ויידה באופן חופשי כדורים שהגיעו אליו מחבריו לקבוצה. אלן חדר, יזם ולקח את המשחק עליו בדקות קשות, סיים עם 14 נקודות אבל עם הנתון המשמעותי ביותר 19+ של מיאמי בדקות בהן הוא היה על המגרש (הכי גבוה מבין כל השחקנים). אלן היה סופרסטאר ואת זה אף אחד לא ייקח ממנו גם אם הוא כבר הרבה מעבר לשיא, זה לא מונע ממנו להיות מנהיג ווינר מלידה ולקרב את עצמו ואת קבוצתו לאליפות נוספת.

ומה נגיד על הספרס? לא הרבה האמת. הם באמת רצו, הם באמת ניסו אבל שכל כך הרבה דברים מתחברים למיאמי ביום אחד ושלהם מהצד השני יש רק שני גדולים, כי ג'ינובלי זקוק רק לקטטר בשביל שנבין שהוא באמת ממש זקן ולא מחובר אז לא נשאר הרבה מה לעשות. רק לקוות שזה היה חד פעמי, לעשות התאמות למשחק הבא ומי יודע - אולי גם לשתות לשני משחקים ממעיין הנעורים.

איש המשחק: דווין ווייד, כבר אמרנו. אבל בקטגוריה הזה יש שאלה נחבאת. ארבעה משחקים עם ארבעה גיבורים שונים. מי לעזאזל הולך להיות הMVP של סדרת גמר כל-כך מאניה-דיפרסיבית?!

איש המשחק (גזרת המפסידים): במחצית הראשונה טוני פארקר יצא יוסי בניון. בוכה על פציעה לפני המשחק ונמצא בספק בסוף מתעלל ביריב. במחצית השנייה הוא באמת היה נראה פצוע ובקושי משך עד סוף המשחק. עוד סיבה בגללה נראה שזה הולך לכיוון 2-4 למיאמי. אבל איך שלא מסתכלים על זה - פארקר היה הכי טוב בספרס הלילה והאיש שהם הכי תלויים בו.

השפן: לומר את האמת, למיאמי לא היה שום שפן במשחק הזה, ארבעת הגדולים הנ"ל קלעו את כל הנקודות כמעט מלבד כמה פירורים של האסלם, צ'למרס ובאטייה (שקלעו יחד 10 נקודות סה"כ) . בהיעדר שפן בהיט ועל מנת שלא לבזות את כריס בוש ולקרוא לו שפן שנשלף מהכובע נבחר בבוריס דיאו עם 9 נקודות ב-11 דקות והגנה טובה על דווין וייד בדקות שנתנו לו לשמור עליו. ומה עשה איתו פופוביץ' במחצית השנייה? עוד כמה שורות נדבר על זה.

הפלופ: טיאגו ספליטר מתחיל להיות אכזבה ענקית. מילא 0 סלי שדה ו11- קבוצתי בדקות בהן הוא שיחק אבל בעיקר הרכות בהגנה והעובדה שכל גמד גינה (גמד באופן יחסי לספליטר) שלובש חולצה של ההיט מרשה לעצמו לתת לו בלוק גורמות לי לתת לו את התואר הפעם. ולא אזכיר שוב את מאנו ג'ינובלי ששוב סיים עם 5 נקודות, אחוזים מחפירים מהשדה (1 מ-8) ו22- קבוצתי בדקות שהוא על המגרש. פשוט לא אזכיר, כי אני מעדיף לשכוח.

פרס הייתי נותן לו כאפה (על שם גיא פניני): אז האמת אתמול באמת רציתי לתת כאפה לגיא פניני (אבל התנחמתי בזה שמכבי חיפה עשתה את זה) ובכל מקרה אין מתאים וראוי לפרס יותר מאשר גרג פופוביץ'. הסיבות מייד.

רגעי מפתח: 1. ספולסטרה פותח עם מייק מילר, פופוביץ' עולה על זה מכניס את גארי ניל אחרי 47 שניות והספרס בורחים ליתרון 10 תוך ארבע דקות ברבע הראשון. 2. פופוביץ' שולח את פארקר לנוח בשיאו וההיט מנצלים מינית את קורי ג'וזף וג'ינובלי בדרך ליתרון 10 משלהם חמש דקות בתוך הרבע השני.3. פופוביץ' מאלתר ומעלה את דיאו לשמור על ווייד וסן אנטוניו חוזרת לשוויון בסוף המחצית. 4. מיאמי קולעת, קולעת ושוב קולעת ברבע השלישי. פופוביץ'? בעיקר מסתכל. 5. בוש קולע, ההיט עולים ל-11 הפרש, לוקחים ריבאונד בהגנה ודווקא ספולסטרה לוקח טיים-אאוט. זה עד כמה שהוא היה עירני הלילה!

ובגזרת המאמנים: אז כמו שהבנתם - פה כדאי להתעכב. לאריק ספולסטרה דווקא היה משחק מצוין. מהרגע הראשון היה ברור שהוא הולך לנסות דברים חדשים ובעיקר לנסות ולשחק עם הקבוצה שהייתה כ"כ טובה בימי רצף הניצחונות השני באורכו בתולדות הליגה, אי-שם בין פברואר למרץ. מיאמי פתחה עם מילר, המשיכה עם באטייה ואלן ולא נתנה במה כלל לכריס אנדרסן. ספולסטרה גם תיזמן היטב את פסקי הזמן שלו ונראה שמכל אחד הקבוצה למדה משהו. גם החדירות המתמשכות לצבע של הספרס והקצב המהיר של הזריקות בהתקפה נראו כמו משהו שהוא מעשה ידיו של מאמן וספולסטרה ראוי להערכה על זה (בעיקר מכיוון שזה עבד...).

פופוביץ' לעומתו היה בעיניי קצת יהיר. הוא אמנם התאים את עצמו מייד לסמול-בול איתו ספולסטרה עלה (תוך כדאי מה שנראה כמו רמיסת שאריות הביטחון העצמי של ספליטר) אבל דווקא רגע אחרי שסן אנטוניו רצה להפרש 5-15 ו11-19 הוא הושיב את טוני פארקר על הספסל ואיבד לחלוטין את המומנטום של הקבוצה שלו עם קורי ג'וזף האנמי וג'ינובלי הלא-יעיל (או מה שנשאר ממנו...). יכול להיות ששום דבר לא היה משתנה לו פופוביץ' היה נשאר עם החמישיה ששיחקה כ"כ טוב סמול-בול בתחילת המשחק (עם דאנקן ולאונרד כגבוהים וגרין, ניל ופארקר שמשלימים אותם) אבל לי זה נראה כמו איבוד של ההזדמנות לתת נוק אאוט למיאמי ולסמן לה שמה שהיה במשחק מספר 3  לא היה חד פעמי (סן אנטוניו פתחה את המשחק עם 3 שלשות של ניל, גרין ולאונרד והתקשתה לחזור לקצב הזה אחר-כך ומה גם שהחמישיה הזו חזרה לשחק רק לדקות ספורות בהמשך המשחק). הטעות השנייה של פופ הייתה כמובן בפתיחת המחצית השנייה כשזילזל באפשרות שווייד ייתן שתי מחציות טובות וויתר על בוריס דיאו שהיה אפקטיבי בשמירה עליו  כדי לשמר את תוכנית המשחק הקבועה שלו. זה עלה לו במשחק וחבל. לפחות הוא היה מספיק חכם בשביל לשמור את כוכביו למשחק הבא כשנתן להם לנוח 5 דקות לסוף. אז אולי פופ יודע משהו שאנחנו לא אבל אם זה לא המצב, אז כנראה ששיטתיות לא תמיד משתלמת.