יום ראשון, 12 במאי 2013

אז מה זה יורוליג?

אטורה מסינה, המאמן המעוטר של צסק"א מוסקבה צוטט במסיבת עיתונאים טרם משחק קבוצתו מול אולמפיאקוס (מעוטר מעוטר, אבל אולימפיאקוס חבטה בעכוזו בחצי הגמר) כמי שאומר ש"הפיינל פור של היורוליג שני רק לפלייאוף של הNBA". מכיוון שהערכתי אל מסינה רבה השקעתי שעתיים מזמני בצפייה בגמר המפעל הכה חשוב ולהלן המסקנות:

* אל הגמר התייצבו שתי קבוצות שעצם ההופעה בגמר היא הישג בשבילן. בפינה הימנית, אולמפיאקוס, שמלבד זה שהמדים שלה מזכרים באופן מחשיד את אלה של הפועל ירושלים, היא מכהנת גם כאלופת אירופה. אולמפיאקוס בנויה כמו קבוצה משנות ה-90' - סופסטאר מקומי (ספאנוליס הווינר), לצידו כמה מקומיים בעלי פוטנציאל (פאפאניקולאו , פרפגולו, סלואקס, פרזנטיזיס), אמריקאים עם היסטוריית NBA שלא התרוממה (אי-סי לואו המוגבל מאוד, ג'וש פאוול המאוד מוגבל וקייל היינס, שאמנם אין לו היסטורית NBA אבל הוא לא מתרומם מי יודע מה גם באירופה) וגבוהה מפלצתי ממדינות יוגוסלביה לשעבר (פרו אנטיץ' הותיק שלאט לאט נהיה פרו ענתיק). את הקשר הישראלי (קשר חובה בכל קבוצה אירופאית שמכבדת את עצמה) ממצה אולמפיאקוס בגיורגי שרמדיני שהעביר את החצי הראשון של העונה בלהיגער ע"י דיויד בלאט ולגלות שלישראלים אין סבלנות לא רק בכביש ובדורון פרקינס הממשיך את התפקיד שקיבל במכבי ת"א מאז פציעתו ומעודד את חבריו בנפנוף מגבות על הספסל. על התזמורת הזו מנצח ברזוקאס הזעוף, אשר זה ניסיון ראשון לו באימון קבוצה גדולה. האמת, יצא לו לא רע.

* בפינה השמאלית, ריאל מדריד, שמלבד זה שההפסדים הרבים שצברה במהלך השנים לקבוצות נחותות ממנה מזכירות באופן מחשיד את הפועל ירושלים (איזה קטע, אפילו הפועל ירושלים ניצחה אותם בגמר אירופי!) היא הדיחה את מכבי ת"א בסוויפ ברבע הגמר ובכך זכתה לתודתי הנצחית. ריאל נשענת ( המילה 'בנויה' היא קצת מוגזמת בשבילה) על אוסף שחקנים בעלי כישרון שהחיבור ביניהם משתנה ממשחק למשחק או מרבע לרבע. מנצח על החבורה הזו, הפלופר המפורסם רודי פרננדז, שחקן בעל כשרון כדורסל בלתי נדלה וכשרון משחק שאף עולה עליו. לצידו, קו אחורי ספרדי קשוח הכולל את סרחיו יול הסולידי אך יציב ואת סרחיו רודריגז שגם הוא בילה דקות לא מעטות על ספסלים במערב הליגה הטובה בעולם. מקדימה, גם כאן, גבוהה מפלצתי ממדינות יוגוסלביה לשעבר, ניקולה מירוטיץ' (שימים רבים על המגרש בNBA עוד לפניו) וחבורת נגרים הכוללת את בגיץ', היטשהיימר, סלוטר (הקשר הישראלי בשל ימיו כשיכור מסומם ברחובות ירושלים) וכמובן פיליפה רייס הותיק שמשחק בריאל עוד מהימים בהם יוגב אוחיון למד לנהל משחק (2002. כי בוודאי גם אתם שמתם לב שיוגב אוחיון מעולם לא למד לנהל משחק). ובל לנו לשכוח את ג'סי קארול, רב-צלף מחונן וחסר מצפון שכאשר הוא נכנס לזון בישובי עוטף ברצלונה נכנסים למקלטים. את ההצגה הזו מביים פאבלו לאסו האפור והצפוי אשר לא נתן לחוסר כישרונו המובהק באימון קבוצה להפריע לו לדרוס את דיויד בלאט הגדול ברבע הגמר.

* המשחק נפתח במטח שלשות של ריאל מדריד. אולמפיאקוס ההמומה שלא ראתה התנגדות כזו עזה מאז הדרבי האחרון מול פנתנאיקוס  נכנסת למשחק לאט ונוגסת בהפרש. הרבע הראשון נגמר בצורה חד צדדית 10-27 ושוב עולות התהיות איך הקבוצה המוגבלת באדום, המכונה אולמפיאקוס, מצליחה שנה שנייה ברציפות להגיע למעמד הזה (ועוד יותר - איך היא הגיעה לשם בפעם הראשונה...).

* ברבע השני אולמפיאקוס מצליחה להסביר לי מה יש לה וחברים, מדובר במצרך הכי נדיר בכדורסל האירופי, זה שהצליח להעביר אפילו את הקבוצה הפאטתית וחסרת הכישרון של מכבי ת"א את הטופ 16 - לב ונשמה. אולימפיאקוס פשוט לא מוותרת, היא נושכת, שורטת ונוגסת בהפרש ובעזרת השחקן הנהדר הזה, ספאנוליס (איך מוביל כדור מוכשר כמוהו לא מצא את מקומו בNBA, מקום בו ברנדון ג'נינגס נחשב פוינט גארד טוב בהרבה מהממוצע, אני לא מבין!) היא הופכת את המשחק לשקול. מסתבר שלאולמפיאקוס, בדיוק כמו לחוק ההסדרים, יש שבע נשמות והיא משאירה את כולן על המגרש. 

* 3 דקות לסיום המחצית פוסק ניב רסקין ש"יש לנו בגמר כדורסל יחסית איכותי" וצביקה שרף מסכים איתו. בהתחשב בכך שהתוצאה באותו הרגע הייתה 24-33 (3 דקות לסיום המחצית) אני מתחיל לחשוב ששרף ורסקין אינם אוביקטיביים בקשר למה שהם משדרים או שמא הם לא ראו משחק NBA מימיהם (או אפילו משחק של נס ציונה מול רמת גן בליגה הלאומית הם לא ראו). מה גם שאם זהו גמר 'יחסית איכותי' אינני רוצה לדעת מהו גמר 'לא איכותי'.

* במחצית לא התאפקתי וזפזפתי (אני לא בטוח שבעידן בו אני צופה במשחקים במחשב 'זפזופ' הוא המונח הנכון) לראות את הזקנים של סן אנטוניו מלמדים את ילדי גולדן סטייט שיעור בכדורסל. אז אולי היורוליג היא הדבר השני הכי טוב אחרי פלייאוף הNBA אבל הפער בין שני המקומות עוד רחוק (לפחות כמו המרחק בין מכבי ת"א כדורסל לשאר הליגה שלנו). שחקנים כמו טיאגו ספליטר, אשר באירופה היו כוכבים בלתי מעורערים, הם שחקנים משלימים בNBA (ושקבוצתם מסתדרת היטב בלעדיהם כשהם פצועים). וזה מבלי להזכיר את היכולת האישית הגבוהה בהרבה שניתן למצוא בNBA, דבר המתבטא למשל בכך שמלך הסלים ביורוליג (בובי בראון מסיינה, אם תהיתם) בקושי מגרד את ה-18 נקודות למשחק (וגם אם תוסיפו 8 דקות משחק כמו בNBA זה עדיין לא יגיע ליותר מ-21 נק', כרמלו לשם השוואה קלע 28.7 בממוצע למשחק).

* הרבע השלישי כבר שינה אצלי את המומנטום. אולמפיאקוס השלימה את המהפך ועם 3 שלשות רצופות לקחה את ההובלה. ריאל לא נכנעה והפכה בחזרה והסלים החלו לרדוף האחד את השני. כאן עלתה בי ביתר שאת השאלה - "בעד מי אני?". מצד אחד, אולמפיאקוס היא קבוצה כלבבי - אנדרדוג קלאסי, קבוצה לוחמת ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה והוכחה לכך שאפשר להגיע להישגים יפים גם עם קיצוץ בתקציב (אזרחי ישראל הקשיבו?) אבל מצד שני, ריאל הדיחה את מכבי, ועוד  בסוויפ, כולל השלמת העבודה בהיכל, איך אוכל לבגוד בך? איך אוכל לשכוח חסד נעורים?

* הלכתי עם ריאל והיא כמובן החלה לחטוף (ככה זה עם הקבוצות שלי, ב-90% מהזמן הם מפסידות ובשאר עשרת האחוזים הם מנצחות משחק אחד אבל רק ברבע הראשון). הנעת הכדור המופתית של היוונים (קבוצתיים האירופאים האלו) מצאה התקפה אחר התקפה שחקנים מתאימים לשלשות פנויות וקבוצת הכוכבים של ריאל התפוררה לה אט-אט.
תאמינו או לא, אפילו שרמדיני גילה ניצוצות. גם התעוררות רגעית של ג'סי קארול לא עזרה, הבלנקוס הרימו דגל לבן ואולימפיאקוס שייטה אל הניצחון. לא נורא ריאל, לפחות ניצחתם את הקלאסיקו בחצי והגעתם לגמר (מוריניו היה מתחלף איתכם). ואולימפיאקוס?, אפילו צביקה שרף לא האמין (והוא בדרך כלל מצליח לזהות לוזריות היטב..)

* לסיכום, שתי מסקנות זריזות וקצת צפויות שאף אחת לא תפיל אתכם מהכיסא:
הראשונה, היורוליג היא ליגה בהידרדרות. די להיזכר בכך שאולמפיאקוס זו הצליחה להפסיד בביתה למכבי ת"א המביכה של השנה בשביל להבין שיש פה מדרון חלקלק. שחקנים טובים כבר לא מגיעים מהNBA (גם לא כוכבים מזדקנים כמו צ'יימברס ווילקינס בזמנו), אירופאים מצטיינים עוברים בגיל צעיר מאוד לNBA ופורצים שם (או שלא) ולאירופה נותר להישאר רק עם שחקנים שפרחו מאוחר (ספנאוליס סטייל), לא התגלו במכללות (שון ג'יימס, בובי בראון, וקייל היינס כדוגמאות), לא הוכיחו את מקומם בNBA (קרסטיץ', לאמפה, פארמר, ווימס ועוד)  או סתם לא מספיק אתלטיים (פאפאניקולאו, יול, אנטיץ' ותאודוסיץ'). כל אלה מספיקים במקרה הטוב ל5-6 קבוצות איכותיות וגורמות לרוב העונה להראות לא רק כמו גרבג' טיים אלא כמו גרבג' בסקט (כדור פח).
היורוליג צריכה לשנות את השיטה ולהתחיל להיות ליגה שנראית בדיוק כמו הNBA, עם 16 קבוצות קבועות (והקביעות היא משהו שקורה ביורוליג ממילא) שמשחקות אך ורק בליגה הזו בשיטה של 3 סיבובי עונה רגילה ופלייאוף סדרות הטוב מ-5 ל-8 הגדולות. רק אז אולי היורליג תהיה לא רק הליגה השנייה בטיבה בעולם (ולא תתחרה עם הליגה הסינית, ליגת הפיתוח של הNBA או ליגת הקיץ של פורטו ריקו) אלא גם תהיה תחרותית ומושכת קהל וכסף.

השנייה, עם כל המגבלות של היורוליג היא מזכירה משהו בתולי וטהור, כזה שהNBA על כוכביו המצועצעים כבר איבדה מזמן. ביורוליג משחקים כדורסל קבוצתי, הכדור עובר משחקן לשחקן, שחקנים בקבוצות השונות לא נעדרים מיומנויות בסיסיות כמו סגירה לריבאונד, קליעה מחצי מרחק והגנה אזורית והמאמנים מכירים יותר תרגילים מאשר "תנו את הכדור לקובי בראיינט, תחסמו לו ותנו לו לזרוק). הייתי שמח לו שחקני NBA, בעיקר הצעירים שבהם ישתפשפו כמה שנים באירופה וילמדו כמה שטיקים. זה לא יזיק להם ובטח לא יזיק לליגה הטובה בעולם, עדיין...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה