הזמן הצהוב

בעוד שבסדרת גמר המערב מלווה בינתיים בנמנום קל (גם אם המשחק השני הלך להארכה, נראה שהספרס שולטים בסדרה הזו ללא עוררין, וטוב שכך) נראה שבגמר המזרח מתפתח חתיכת עימות. אל מול מיאמי העשירה והחזקה מתייצבת הקבוצה הצהובה, הצנועה והמאומנת של אינדיאנה אשר מתגוששת עם ההיט מבלי להשפיל מבט והופכת את גמר המזרח למה שנראה כמו היריבות הספורטיבית הגדולה הבאה - משהו כמו אינדיאנה מול הניקס בשנות התשעים או סן אנטוניו נגד פיניקס בעשור הקודם. שני המשחקים הראשונים בסדרה, שהיו צמודים, מלאי תהפוכות, אגרסיביים ובעיקר מצוינים מבחינת הכדורסל מקפיצים את הפליאוף הנוכחי מדרגה קדימה מבחינת העניין ומהווים הבטחה לכך שסדרת גמר המזרח הזו הולכת להיצרב בזיכרון.

 אז קודם כל נתחיל מהתנצלות, אני שטענתי שלאינדיאנה אין מה למכור בפלייאוף הזה, למרות עונה רגילה מצוינת, מודה ומתוודה שטעיתי וכנראה לא ידעתי כלום מהחיים שלי. לאינדיאנה יש הרבה מה לתת, מהרבה מאוד כיוונים אותם אפרט מיד:

1. קבוצה שבנויה לפלייאוף. הפייסרס הם אגרסיביים, הם מגנים היטב, לא תלויים בשחקן אחד אבל עדיין יש להם שחקנים מצוינים שיודעים להתעלות מעל השאר (וסופרסטאר אחד אליו נגיע עוד רגע קט) ויש להם אולם ביתי מאוד (טרם הפסידו בבית בפלייאוף הנוכחי). ומעבר להיותם קבוצה טובה לפלייאוף הם פשוט קבוצה - מעין יחידה מובחרת שמשחקת אחד בשביל השני והשלם בה גדול מסכום חלקיו.

2. פול ג'ורג'. למי שעוד לא יצא לעקוב לעומק אחרי השחקן המשתפר של השנה, כדאי להתחיל. כי אם העונה הרגילה לא היוותה אינדיקציה מספיק טובה שמדובר בסופרסטאר בהתהוות ובשחקן הגדול הבא שמייצרת הליגה הזו, בא הפלייאוף ומוכיח שג'ורג' הוא לא רק שחקן כדורסל יוצא מן הכלל הוא גם ווינר. לג'ורג' יש הכל, הוא גבוה (8'6 או 2.03, תלוי איך אתם מודדים את הגובה שלכם), הוא אתלטי, יש לו מוטת ידיים ארוכה מאוד, הוא שומר בחסד, הוא קולע היטב, חודר מצוין ויש לו ראיית משחק מצוינת. בפלייאוף הוא לוקח את אינדיאנה על הגב ברגעי ההכרעה (הוא משתפר ככל שהמשחק מתקדם לקראת סופו) והשלשה המדהימה שלו שקבעה ההארכה בסוף משחק 1 או 3 קליעות העונשין שכמעט ניצחו את אותו משחק הראו שהוא ווינר אמיתי שלא מפחד לקחת אחריות (וד"ש לכרמלו). ג'ורג' מסתכל במהלך הסידרה ללברון בלבן שבעיניים וממש לא נופל ממנו בהרבה (משהו כמו רונאלדו מול מסי סטייל. הוא ממש טוב אבל הוא עוד לא לברון). אתם יכולים לצפות בסרטון המצורף למטה בשביל להבין על מה מדובר.

3. רוי היברט. העניין עם היברט הוא זה שהוא ממש גבוה. משהו באזור ה-2.18 מטר (2'7). הגובה שלו מול אופנת הסמול-בול ההולכת ומכה שורשים בליגה מאז סדרת הגמר של השנה שעברה, מהווה את יתרון המחץ של אינדיאנה מול מיאמי ומול קבוצות רבות שאין להם ביג-מן להציב מולו. והיברט הוא לא רק שחקן גבוהה אלא הוא גם שחקן שמשתפר מעונה לעונה ולומד אט-אט לנצל את היתרונות היחסיים שלו, לשחק עם הגב לסל, לסיים פיק אנד-רולים ולהטביע. בצד השני של המגרש היברט הוא חוסם מצוין כבר כמה שנים ובעיקר, מאיים בפיזיות שלו ובחוסר הפחד שלו ממגע על חודרים אל תוך הרחבה (ד"ש לכרמלו, פעם שנייה, תראו את הווידאו..). נאמן לאסכולה הישנה שאליפות לוקחים עם גבוהים דומיננטיים נראה שבעניין הזה לאינדיאנה יש מה למכור ומה גם שלצידו של היברט משחק גבוהה דומיננטי אחר - דיוויד ווסט מה שגורם לאינדיאנה להיות קבוצת מיס-מאץ' כמעט מול קבוצה מולה היא משחקת.

4. חמישייה מאוזנת. לצידם של היברט וג'ורג' מציגה אינדיאנה שחקנים משלימים טובים מאוד וכאלה שהתעלות שלהם היא תמיד בגדר אפשרית ומאיימת בשביל הקבוצה היריבה. שדיוייד ווסט הצטרף לאינדיאנה בתחילת השנה שעברה לא היה ברור מה יש לפאוור פורוורד המוכשר הזה (ממוצע קריירה של 16.1 נק' למשחק ופעמיים אול-סטאר) לחפש  בקבוצה בה הוא ינגן כינור שלישי או רביעי. אבל ווסט היציב והסולידי מתאים בדיוק לאופי של הפייסרס ומהווה ספק נקודות וגו-טו-גאי ברגעי ההכרעה (גם אם הוא מחטיא כמו טירון בדקות האחרונות של משחק מספר 1) ולוחם עם סכין בין השיניים לא יוותר על הרגע האחרון (שתי חטיפות כדור מכריעות במשחק מספר 2). עוד בחמישיה ניתן למצוא את ג'ורג' היל, רכז צעיר ואנדר-רייטד שגרג פופוביץ' ויתר עליו בצעד תמוה (עד שהבנו שהוא קיבל בתמורה את קוואי לאונרד) שהוא קודם כל ווינר (סלי קלאץ' רבים עם השם שלו מסתובבים ביוטיוב) אבל גם מנהל משחק שקול וחכם וכזה שאפשר לסמוך עליו בניווט הספינה הצעירה. היל הוא סטריק-שוטר שכאשר הוא נכנס לקצב קשה מאוד לעצור אותו והוא גם לא רע בצד השני של המגרש. את החמישייה הראשונה משלים מי שבפלייאוף הזה פורץ ומציג את כשרונו לראווה  - לאנס סטיבנסון. סטיבנסון, שחקן השנה השלישית שעד העונה הזו היה המחליף של דני ג'ריינג'ר, שידרג בשל פציעתו של האחרון את מעמדו ועלה כיתה לחמישייה. גם רמת הכדורסל שלו עלתה כיתה. בניגוד לשאר השחקנים בחמישייה, השומרים על יציבות ברמה גבוהה וניתן לבנות ביום נתון על תרומה כפי המצופה מהם, סטיבנסון הוא מניה לא יציבה שיכולה להמריא מעלה ביום נתון או לחליפין להתרסק מטה-מטה. אבל סטיבנסון גם נותן לאינדיאנה אנרגיה מתפרצת, חוצפה חיובית, יצירתיות ויוזמה שלא רואים אותם הרבה אצל שאר השחקנים. הוא שומר קפיצי ואנרגטי, קלעי בעל טווח זריקה ארוך וחודר מרשים ובעיקר הוא מדביק את האחרים במוטיבציה שלו. בתוך ההתקפה הצפויה של אינדיאנה הוא הבלתי-צפוי שלעתים מהווה את הערך המוסף ואת הגרוש ללירה שחסרה הרבה פעמים לקבוצות קבוצתיות כמו אינדיאנה פייסרס.

5. פרנק ווגל. על התזמורת הזו שנקראת אינדיאנה פייסרס מנצח פרנק ווגל, מאמן צעיר (יותר צעיר בכמה חודשים מג'ייסון קיד אותו הוא ניצח בסידרה הקודמת מול הניקס) בעונתו השלישית שלא ברור איך עוד לא נבחר להיות מאמן העונה עד היום. מעבר לכישוריו כסקאוטר משובח (התפקיד בו ווגל התחיל את הקריירה שלו), ווגל הוא אסטרטג מעולה שיודע לנצל את החולשות של היריבה שלו ולהתאים את הקבוצה שלו אליה ממשחק למשחק (מצרך הכרחי בסדרת פלייאוף) ומוטיבטור שיודע להקים את הקבוצה שלו מהקרשים גם אחרי הפסדים מתסכלים (כמו שקרה לאינדאינה במשחק הראשון) וכל פסק זמן שלו נראה כמו נקודת מפנה חיובית לקבוצתו בעלילת המשחק. ווגל עוד צריך ללמוד דבר או שניים על ניהול משחק (ההוצאה של רוי היברט בשניות האחרונות של משחק מספר 1 הן דוגמא לכך) אבל נראה שהוא בכיוון הנכון. המשמעת של הקבוצה הזו והיכולות שלה לשחק כדורסל אינטליגנטי ומלוכד הן הרבה בזכותו וכמו שמיאמי מתקשה לתת מענה לגובה של אינדיאנה, גם ספולסטרה מתקשה לתת מענה לצוות האימון של הפייסרס בראשות ווגל.

סיבות אלו ועוד רבות הן מה שעושות את אינדיאנה לכל-כך מוצלחת ומועמדת להיות ה'דבר הבא' במזרח ובליגה. אם וכאשר אינדיאנה תמצא ספסל ראוי יותר (אע"פ שאוגוסטין, מ'יצל והנסברו מוציאים מים מן הסלע לפרקים) והיא יכולה לעשות את זה לו רק תשלח את הכוכב הקודם שלה ג'רינג'ר בטרייד תמורת שלושה שחקני ספסל טובים של קבוצה שצריכה קלע טוב , אזי אינדיאנה צפויה להשתלט על הNBA תוך כמה שנים ולהיות מעין סן אנטוניו של המזרח.

אז מה יכול למנוע מהם ומה יגרום לכך שכנראה גם השנה הם ייראו את הגמר מהבית? כנראה שמי שרואה את לברון ג'יימס משחק בסידרה הזו מבין את התשובה לבד. קינג ג'יימס שניצח את המשחק הראשון בשני מהלכים גדולים בסיום ובווינר שוט מופלא בקלות בה הוא הושג ובמשחק השני הציג את אחד המשחקים המפלצתיים שלו הוא כנראה מה שיעמוד בין אינדיאנה לבין אליפות המזרח והופעה שנייה בהיסטוריה בגמר הNBA. אם לג'יימס ולשני השחקנים המתפקדים היחידים בסדרה מול אינדיאנה עד כה - דווין וויד  וכריס אנדרסן (המועמד המוביל לפרס המגעיל-היעיל ע"ש דניס רודמן), יצטרפו כלים נוספים מתוך הסגל הרחב של ההיט (קריאה אחרונה לטרמפיסט האליפות ריי אלן. ומר כריס בוש: שלשה אחת פה והטבעה אחת שם זה לא נקרא להיות כוכב) אז גם אינדיאנה הנוכחית לא תוכל בפניהם. אבל שנה הבאה כנראה תהיה כבר סיפור אחר, אלא אם מישהו ייפצע... (ותשאלו את ווסטברוק).

וחוץ מזה, יכול להיות שאני שוב טועה בנוגע לאינדיאנה ואתם יודעים מה - אני אפילו מקווה...