יחסם של בני אדם אל עשירים הוא דבר משתנה. רבים שונאים אותם ולו רק בגלל שהם חושבים שהעושר הזה בא על חשבונם. אחרים מקנאים בהם וישנם לא מעטם שמעריצים אותם, בתקווה ללמוד מהם את סגולת עשיית הכסף. אבל כשמדובר על יחס לנובורישים (מתעשרים בלעז) יש קונצנזוס. שנאה תהומית שחוצה גבולות וערים. הנוברישיות מגלמת סוג של חוסר צדק, כי מילא להיוולד עשיר אבל להפוך להיות אחד כזה, זה לא פייר. למה זה לא קרה לי?
מאז אותו יום בו רומן אברמוביץ' רכש את צ'לסי, הפכה הקבוצה האנגלית להיות אחת הקבוצות השנואות בעולם. אפילו אוהדים מסוימים שלה החלו מתנערים מהקבוצה ששימשה כצעצוע של אוליגרך רוסי חסר מעצורים ופרופרציה כלכלית.
הנובורישים הכחולים מדרום-מערב לונדון שרכשו שחקנים מכל הבא היד והחתימו את המיוחד, ז'וז'ה מוריניו, כמאמנם נהיו שנואים לאט לאט ע"י כל היבשת. שתי אליפויות אנגליה בהן זכו בשנים הראשונות שלאחר הרכישה לא היטיבו את המצב. מתעשרים ומצליחים, נוסחה בדוקה להיות קבוצה שנואת הנפש של אוהדים מכל העולם (לתשומת לב פאריס סן ז'רמן) והעובדה שהבעלים היה זר גם כן תרמה לתחושת התיעוב כלפי צ'לסקי.
אבל משהו קרה מאז לבלוז. ההצלחה הראשונית בליגה, לא הביאה אחריה הצלחה באירופה. מנצ'סטר יוניטד חזרה להשתלט על העניינים בפרמייר ליג ובאירופה הדחה חסרת מזל רדפה הדחה חסרת מזל ולא עזר גם התחת של אברם גרנט. אברמוביץ' הזועם שהחליף מאמנים ושחקנים בסיטונאות החל להתייאש מאווזת הזהב שלו שלא ממש הטילה ביצים. בינואר 2012 אחרי פתיחת עונה מזוויעה בחסות אנדראס וילש-בואש, המאמן, שהבטיח להיות מוריניו החדש אבל לא קיים, היה נראה שהרומן עם רומן נגמר סופית. אברמוביץ' התייאש, פיטר את המאמן, מינה תחתיו את די מתיאו האפור ובניגוד למנהגו לא רכש ולו שחקן אחד בחלון העברות. הנובוריש נכנע לשנאה והתחיל להנמיך ציפיות למצהלת כל אוהדי הכדורגל שחיכו לצ'לסי בפינה.
אך כמו בסיפור הוליוודי טוב, דווקא כשכולם כבר התייאשו החלה רוח חיים מפעמת בצ'לסי וגבורת כדורגל אנגלית בלתי צפויה החלה מפעמת בגופה החבוטה הזו. צ'לסי עשתה מהפך מרשים מול נאפולי בשמינית הגמר של ליגת האלופות, שלחה את בנפיקה הביתה ברבע הגמר והתפנתה לנפנף את ברצלונה, על פרעושיה ואדריכליה בצמד משחקים הרואים בחצי הגמר (הרואיות היא המילה האנגלית ל'בונקר'). בגמר כנגד כל המהמרים צ'לסי הצליחה לחזור מהקבר מול באיירן מינכן הביתית ולזכות בגביע האלופות בבעיטות עונשין מבלי להתחשב בעובדת היותה קבוצה אנגלית.
הקבוצה הכי פחות נוצצת, נבחרת הפועלים השחורים, דווקא היא עשתה זאת והביאה לאברמוביץ' את הגביע המיוחל. טרי, למפארד, אשלי קול, צ'ך, פריירה ודרוגבה - שארית הפליטה של קבוצת כוכבים מפוארת עשו זאת בענק. ואילולא כל אירופה שנאה אותם מזה כמה שנים טובות, היה אפשר לכבד ולהעריך את השחקנים הללו על ההתעלות שהם הפגינו באותה עונה.
בתחילת העונה הנוכחית אברמוביץ' שוב פתח את הארנק. דרוגבה ואסיין הלכו וחבורה צעירה ותוססת הגיעה לסטמפורד ברידג'. האזרד, אספיליקווטה, אוסקר ומוזס הצטרפו למאטה ולואיז שהחלו לתפוס מקום קבוע בהרכב וצ'לסי נראתה רעננה מאי פעם. אבל מהר מאוד, חזרה הקבוצה לסורה והחלה לאבד גובה בליגה. שיא השפל הגיע בהדחה מליגת האלופות בשלב הבתים ובהפיכה להיות אלופת אירופה המכהנת הראשונה שעושה כן.
ובדיוק כמו בשנה שעברה, אברמוביץ' שוב נואש. כה מיואש היה האוליגרך עד כי הוא מינה את רפא בניטס הכושל למאמן הקבוצה, צעד שאומר חד-משמעית "ויתרתי". ובדיוק כמו בשנה שעברה, זה בדיוק מה שחבורת השחקנים בכחול שעל הדשא הייתה צריכה, שלא יאמינו בה ושיתנו לטורס המושמץ הראשי להיות החלוץ הראשי שלה. 9 גולים שלו הובילו את צ'לסי לזכות בליגה האירופית ולהוסיף תואר אירופי שני למועדון, תוך שהיא מנצחת פעמיים בתוספת הזמן ומציגה כדורגל שמח ומבדח.
בשנה הבאה כנראה שמוריניו יחזור. כסף יישפך בצ'לסי מפה ועד הודעה חדשה ואירופה כולה תשנא את החבורה הכחולה הזו מחדש (אלה שלא הפסיקו לשנוא אותה מאז ימשיכו) אבל לחובבי הכדורגל האנגלים האמיתיים ואלה שלפעמיים יודעים לזהות תפניות דרמטיות בעלילה, תמיד יהיו השנה וחצי האחרונות, בה צ'לסי נראתה כמו קבוצה שכיף לראות וכיף לשמוח כשהיא מנצחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה