משהו עובר על דיויד בלאט. ולא, לא מדובר רק בנרגנות הבלתי נסבלת שהיא מנת חלקו בימים האחרונים, בריב המטופש עם עודד קטש, ברוגז כלפי עיתונאים וכתבי טלוויזיה ובקוצר רוח המוגזם כלפי טעויות של שחקנים. משהו עובר על בלאט בעיקר בצד המקצועי - יותר ויותר הוא נצפה במצב של אדישות במהלך משחקים, פחות ופחות הוא מתאים את הקבוצה שלו ליריבה ובעיקר, הקבוצה שלו מפסידה והרבה, גם ליריבות נחותות יותר, גם לכאלו שכבר מזמן לא ניצחו אותה, גם לכאלו שמעולם לא ניצחו את דיויד בלאט.
דיויד בלאט הוא מאמן שקל לאהוב. הוא רהוט, אינטליגנטי, מנומס, משקיען, הגיע לאן שהגיע בזכות ולא בחסדי קשרים פוליטיים או תהילת עבר כשחקן. בלאט הוא איש משפחה שעובד קשה ויודע לכבד את המקצוע בו הוא עוסק ואת המדינה אותה הוא מייצג. הוא לא דורסני בהתבטאויותיו (מנהיג מכביסטי נפוץ), הוא איננו שחצן ובעיקר, הוא איננו איש ספורט ישראלי טיפוסי. בלאט מייצג את האחר - המרוחק, המתוחכם, המפוקס, המהוקצע ובעיקר - המקצוען.
קבוצות של בלאט מגיעות תמיד מוכנות למשחקים, מבצעות את התרגילים בדיוק המרבי, מכירות את היריב לפרטי פרטים ומנצלות את חולשותיו בהתאם ובעיקר, תמיד דרוכות לכל משימה ולא משנה מי היריב ומה רמתו. שחקנים של בלאט לרוב יעשו הכל בשביל המאמן שיודע לנצל את כישרונותיהם החבויים, עושה בהם שימוש נכון ובעיקר מהווה מודל לחיקוי ודמות סמכותית אשר משרה ביטחון עליהם.
אז מה קרה לו לאחרונה לבלאט? מה גורם לו לשנות אורחותיו ולגרום לצופים בו לחשוב שמדובר בסוג של פיני גרשון או אפי בירנבוים? מה גורם למכבי ת"א אותה הוא מאמן להיראות כמו אסופת שחקנים לא מלוכדת שכל קשר בינה לבין שיטת משחק מסודרת מקרי בהחלט?
יותר מכל נראה שאלו ימיו האחרונים של בלאט במכבי תל אביב. יותר מתמיד נדמה שהפערים בין דמותו המקצועות ותפיסת עולמו הבלתי מתפשרת לבין השקפת העולם של הנהלת הקבוצה של מדינת ישראבלוף הולכים וגדלים. במה שקרה לו לדיויד בלאט יש רק אשמה אחת - הנהלת הקבוצה שסירבה להשקיע השקעה ארוכת טווח בשחקנים, ליקטה את השחקנים הקיימים מן הגורן ומן היקב ומבלי לחשוב על עמדות מתאימות ועל מרקם קבוצתי. יותר מבכל השנים, מכבי תל אביב של השנה היא קבוצה חלשה, שנבנתה ללא גרם מיותר של מחשבה וללא התחשבות יתרה באדם שמנצח על התזמורת.
דיויד בלאט, אשר היה הכוכב היחיד של מכבי ת"א השנה, שתק. בזכות קיסמו וכישוריו הוא הצליח לסחוף את הקבוצה להישג שאיש לא ציפה ממנה - שלב ההצלבה ביורוליג. משהגיע לשם הבין שמכאן זה מעל לכוחותיו וויתר. מאז הוא אדיש, נרגן ועצוב. הוא את שלו עשה, הוא הצליח בתוך שלוש שנים לאמן שלוש קבוצות שונות בתכלית ואת כולן להצעיד להישגים מול קבוצות עדיפות. וכל זה לא עזר לו לבסס את מעמדו ולא גרם לכך שהוא יהפוך להיות הדמות המקצועית המשפיעה ביותר במכבי ת"א. בלאט התייאש.
בשנה הבאה בלאט כנראה לא יעמוד על הקווים במכבי תל אביב. במקומו יגיע מאמן יקר יותר או כנוע יותר. בלאט ילך לחולל את ניסיו במקום אחר. עד אז, האדישות וחוסר האונים שלו אולי יובילו את מכבי ת"א להפסד אליפות נוסף. אבל גם הפסד כזה, לו ייקרה, לא יגרום לראשי מכבי ת"א להבין שהגיע הזמן להתחיל לנהל את הקבוצה עם חזון לטווח ארוך ולא ע"פ גחמות רגעיות. הגיע הזמן שקבוצה שמעוניינת להיות אירופאית, לא רק תגיע לשלבים גבוהים ביורוליג אלא גם תתנהל כמו אחת כזאת ולא תאבד נכס גדול וכל-כך לא ישראלי באופיו כמו דיויד בלאט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה