האנטיתזה

הפלייאוף בNBA סוגר את השבוע הרביעי שלו ובעוד אינדיאנה והניקס מתכתשות על הזכות לחטוף ממיאמי בגמר האזורי (אם ג'ורג' היל ישאר פצוע במשחק מספר 6, אז לניקס יש סיכוי. אם לא, לברון ייאלץ לוותר על נגיסה בתפוח הגדול בתמורה לקרבות התשה מול האינדיאנים), הסיפור המעניין של הסיבוב השני מגיע מהמערב. 

אוקלוהמה סיטי ת'אנדר, או מה שנשאר ממנה אחרי שראסל ווסטברוק נפצע, שהייתה לפני הפלייאוף המועמדת הראשית לזכות בראשות המערב, הודחה ב-5 משחקים שקולים (ז"א, שקולים עד לדקות הסיום) מול ממפיס. ממפיס, שהתחילה את העונה מצוין ונחלשה בהמשך, גם בזכות הטרייד ששלח את כוכבה רודי גיי לטורונטו בתמורה לתכנית חיסכון כלכלית, מוכיחה שיש לה כדורסל שמתאים לפלייאוף ובזכות חמישייה אתלטית ולוחמת ומארק גאסול אחד נמצאת מרחק שלב  מגמר ראשון בתולדותיה. הבעיה מבחינתה היא שבשלב הזה מחכה לה הקבוצה המנוסה והמצוינת - סן אנטוניו ספרס. ממפיס אמנם הדיחה את הקבוצה של פופוביץ' לפני שנתיים בסידרה, אבל ממפיס גם הודחה מול אוקלומה והקליפרס בשנתיים הקודמות והשנה הדיחה אותן, ככה שאם המצב יישאר הפוך בשבילה זו תהיה סוף דרכה.

ואכן, בין אם תדיח את ממפיס ובין אם תודח בידיה שוב, סן אנטוניו היא הסיפור הגדול של השנה האחרונה ובכלל אם חושבים על זה, של ה-10 עד 15 השנים האחרונות בNBA. הקבוצה האפורה הזו, מהעיר הפחות מפורסמת של טקסס (בניגוד לדאלאס ויוסטון המתוקשרות) הצליחה להעפיל לפלייאוף זו השנה ה-16 ברציפות (מתוכן 14 ברצף עם מאזן של מעל 50 ניצחונות) ובעצם מאז 1990 היא נכשלה בהעפלה לפלייאוף רק פעם אחת (עונת 96'-97' בה נפצע דיויד רובינסון ובשל כך הספרס הצליחו לזכות בבחירה הראשונה בדראפט ולבחור את טים דאנקן... גם להפסיד צריך לדעת). 

איך קבוצה מצליחה להיות כל-כך חזקה במשך 24 עונות, כמעט בלי בחירות דראפט גבוהות (הייתה להם רק אחת כזו, כאמור) ובעידן בו כל-כך קשה לשמור על הכוכבים אשר נוהרים אחרי הכסף והשווקים  הגדולים מבלי להתחשב בעניינים שוליים כמו זהות, מסורת וחיבור לקהל? 

מסתבר שאפשר וסן אנטוניו עושה זאת בדיוק הפוך משאר הקבוצות הגדולות של הליגה. הלייקרס, מיאמי היט, דאלאס מאבריקס ובוסטון סלטיקס, האלופות האחרונות של הNBA, הצליחו לקחת אליפות בעזרת כוכב אחד שנשאר נאמן לקבוצה (בריאנט, וויד, נוביצקי ופירס בהתאמה) ומסביבו חבורה של כוכבים שכירי חרב שנקנו מקבוצות קטנות וחלשות יותר (גאסול שהגיע ממפיס בלייקרס, לברון מקליבלנד בהיט, ג'ייסון קיד מהנטס בדאלאס, גארנט ממינסוטה ואלן מהסוניקס בבוסטון כדוגמאות בולטות). ואצל הספרס? בסגל הנוכחי יש רק 5 שחקנים מתוך 15 שלבשו פעם מדים של קבוצה אחרת בNBA. רק שניים מתוכם (גרין, ששיחק 20 משחקים בקליבלנד ובוריס דיאו) הם שחקנים משמעותיים בסגל. 10 שחקנים ובהם 3 הגדולים (דאנקן, פארקר וג'ינובילי) מעולם לא עזבו את הספרס, גם לא שהציעו להם חוזים יותר גדולים במקום אחר.

ומאיפה הצליחה ספרס להביא את השחקנים הטובים שלה אם היא אינה מאמינה בשכירי חרב? מהדראפט כמובן אלא שמכיוון שהספרס הם קבוצה די מוכשרת, בחירות הדראפט שלה ברוב השנים הן נמוכות. דבר זה לא הפריע לה לשים את ידיה על כוכבים גדולים ושחקנים משלימים נהדרים. מלבד דאנקן, שנבחר בבחירה מספר 1 (וטרייסי מגריידי שנמצא בסגל של הספרס רק לקישוט), אף שחקן של הספרס לא נבחר במקום גבוה מהמקום ה-15 בדראפט. פארקר נבחר במקום ה-28 (קוואמי 'פלופ' בראון נבחר ראשון, רודני 'המסומם ממכבי ת"א' וויט נבחר תשיעי!), ג'ינובלי נבחר במקום ה-57 בדראפט (31 מקומות אחרי וונטיגו קאמיגס שחילש את מכבי ת"א לפני כמה שנים...) ' טיאגו ספליטר נבחר במקום ה-28, גארי ניל אפילו לא נבחר.. מערך הסקאוטינג של הספרס ברשות אר.סי ביופורד הפגין במהלך השנים מיומנויות מדהימות בבחירת שחקנים והצלחה רדפה הצלחה. מחצית מהסגל של הספרס הם שחקנים ששיחקו באירופה והצליחו בה, דבר שלא נעלם מעיניהם של ביופורד וצוותו.

ההמשכיות הזו שמאפיינת את הספרס, באה לידי ביטוי כמובן בעמדת המאמן. גרג פופוביץ' מאמן את הקבוצה ב-17 השנים האחרונות (המאמן הוותיק ביותר בתפקידו ב4 הליגות המקצועניות בארה"ב). פופ עושה זאת בהצלחה רבה (4 אליפויות), משתפר ולומד משנה לשנה ושחקנים בקבוצה משחקים בשבילו ובגללו.

כל זאת ועוד מסמן את הספרס כאניטתזה המובהקת למיאמי היט. הקבוצה שעובדת קשה, מתאמצת, נבנית ומתפתחת משנה לשנה ולא מתפתה לשום קיצורי דרך. אל מול לברון הקולני שמעבר קבוצה שלו לווה בקרקס תקשורתי, מציבה סן אנטוניו את טים דאנקן השקול, המחושב, היציב, השקט והמופנם אותו מכירים אוהדי הספורט בלבד. הקבוצה הנהדרת הזו משתבחת עם השנים והשחקנים שלה מוצאים דרך להתחדש עם הקיים ולמצוא אתגרים בקבוצה בה הם בילו את כל הקריירה. אחרי האליפות הבאה הם ירדפו רק במדים השחורים-לבנים ולא ילכו לקושש אותה במקום אחר. סן אנטוניו היא יחידה מובחרת איכותית שמסערת על המטרה בנון-שלנטיות ומבלי לעשות הרבה רעש. בגלל זה ובגלל הלב הענק של שחקניה (ובעיקר של דאנקן וג'ינובלי, זקנים חסרי מנוח שכמותם) אליפות שלהם תהיה הוכחה שאפשר גם אחרת, שעדיין יש מקום לקבוצות שנשענות על מסורת ולא על כסף. אליפות של הספרס תהיה תשובה ראויה לעיוות הספורטיבי הזה שנקרא מיאמי היט.

האם הם יקחו את האליפות או בכלל יצליחו לחצות בשלום את הסידרה מול הגבוהים המפלצתיים מעירו של אלביס? מסופקני אבל אם הם יגיעו לגמר האחרון שלהם (דאנקן, ג'ינובלי, פארקר וגם פופוביץ' לא נעשים צעירים יותר...) לא הייתי מספיד אותם כל-כך מהר, כי הלב והנשמה שהם מספקים גדולים יותר מכל יכולת אתלטית שתמצאו אצל לברון ושות'. ומה גם, שעד היום הם עוד לא הפסידו אף סדרת גמר...