הנה נגמר לו השבוע השלישי של פלייאוף הNBA ומצב השעמום נשאר אי-שם באמצע הסקאלה. לא מעניין מדי אבל יכל להיות הרבה יותר גרוע. המחשבה הראשונה שלי הייתה להקדיש את הטור השבוע לניתוח קריסתן של הלייקרס, בוסטון, הנטס והקליפרס בסיבוב הראשון אך נניח את מפסידות הסיבוב הראשון בצד ונתמקד באלו שיפסידו בסיבוב השני - הקבוצה הכי מעוררת הזדהות של הפלייאוף הזה (יחד עם גולדן סטייט) - שיקגו בולס.
אי אפשר לפתוח כתבה על שיקגו בולס בלי להזכיר את מייקל ג'ורדן (וזאת הבעיה הכי גדולה של שיקגו בולס אם שואלים אותי) ולכן נגיד שמייקל ג'ורדן היה מתגאה ברוח הלחימה והווינריות שמפגינים הבולס עד עתה בפלייאוף (הוא אולי היה מחתים כמה משחקני הבולס בקבוצה הכושלת שלו, הבובקטס, אלא שג'ורדן המנהל בניגוד גמור לג'ורדן השחקן הוא לוזר מושלם).
במה דברים אמורים? מצבם של הבולס מתחלק לשניים - הפיסי והמנטלי.
המצב הפיסי, איך נאמר, לא היה מבייש מחלקה גריאטרית בבית חולים מהוגן. כוכב הקבוצה על הנייר, דרק רוז, נעדר מהמגרשים מזה שנה. כוכב הקבוצה בפועל, לואל דנג, נעדר מאז אמצע הסיבוב הראשון. המנטור ומקור ההשראה, קירק היינריך, גם הוא איננו איתנו מאז משחק 5 מול הנטס ושחקן החמישיה, ריפ המילטון היה תורם העונה יותר לו היה באמת RIP.
המצב המנטלי לעומת זאת מצוין. שבעה וחצי השחקנים שנותרו (נאזי מוחמד הוא שחקן הגנה ראוי אבל יכולותיו ההתקפיות מזכירות את יכולותיו ההגנתיות של ליאור אליהו) נלחמים, נאבקים ומשחקים ללא רגשי נחיתות מול קבוצת הכוכבים הדורסנית של מיאמי היט, ניצחו את המשחק הראשון בסידרה, היו קרובים לנצחון בשלישי (אבל מה לעשות, נגמרו להם השחקנים) וזה אחרי שהם הדיחו את הנטס במשחק מספר 7 בחוץ.
הבולס, כנגד כל הסיכויים מצליחים גם במצבם הנוכחי להיות קבוצה שצריך להסתכל עליה ברצינות והרבה מאוד מזה בזכות העבודה היסודית והטובה של טים ת'יבודו, מי שלטעמי הוא אחד המאמנים הטובים בליגה (שני אולי רק לפופוביץ'). על מאמנים שיפגשו את מיאמי בהמשך הפלייאוף (וודסון? ווגל? פופוביץ'? הולינס?) ללמוד היטב את מה שעוללה שיקגו למיאמי במחצית משחק מספר 3 או במשחק מספר 1 בשביל להבין שיש דרכים לעצור את מיאמי.
שותפים נוספים ל'פשע' של השוורים הלוחמים הם:
יואקים נואה, גבוה צרפתי בן 28, המשפר משנה לשנה את יכולותיו הנגריות ומהווה מודל לחיקוי. הוא נמצא בכל מקום במגרש, הוא חוסם, הוא חוטף, הוא לוקח ריבאונדים, הוא מתקן החטאות והוא אפילו קולע זריקות מבחוץ וכל זה על קרסול אחד כיאה למחלקה גריאטרית (עם גוון אורתופדי).
נייט רובינסון, גמד מרושע המשחק בעמדת הרכז שעד השנה החליף קבוצות כמו שח"כ מאיר שטרית החליף מפלגות. רובינסון, הוא האיש שהכדורים עוברים דרכו בשיקגו, זה שלא יפחד לקחת את הכדור האחרון, זה שיטביע מעל כל שחקן ולא משנה מה גובהו, זה שיזרוק מעל ארבעה שחקנים ויגרום לאוהדים להחסיר 60 פעימות לב לפני שהכדור יצלול פנימה. בפלייאוף הזה רובינסון הוסיף למשחקו ניהול משחק מבריק ומסירות בזמן הנכון ובל נשכח לו את התצוגה האדירה שהובילה קאמבק מחייה נפש קבוצתית במשחק מספר 4 (צפו למטה).
ג'ימי באטלר - שחקן שנה שנייה, שנבחר במקום ה-30 בדראפט והתקדם השנה מאוד. התקדמות שמוכיחה את עצמה בשמירה יוצאת מן הכלל על לברון ג'יימס האיום, בסלי קלאץ' משלוש והקרבה אדירה שהביטוי הבולט לכך הוא שהוא לא ירד מהמגרש במשך ארבעה משחקים רצופים בפלייאוף.
מרקו בלינלי - איטלקי חביב שמפצה על חוסר בולט באתלטיות (יש לו אתלט-איטיות) בהקרבה, חוכמת משחק, קליעה אבסולוטית ובכך שהוא מהווה את הגו טו גאי הבולט של שיקגו בדקות רבות. בלינלי, אחרי שנים רבות של משחקי מחבואים על ספסלים של קבוצות שונות, מקבל את הבמה ובהחלט מראה שאפשר לסמוך עליו שירים את ההצגה.
קרלוס בוזר - הוא הושמץ, הוא בוזה, ירדו עליו, לעגו לו ותהו אלפי תהיות מדוע דווקא אותו הביאו בשביל להשלים את דרק רוז להפוך את שיקגו לשם דבר. אבל בעוד רוז פצוע כבר יותר משנה, בוזר עדיין איתנו ובפלייאוף הזה הוא עושה בדיוק מה שציפו ממנו, קולע סלים מחצי מרחק, לוקח ריבאונדים ובעיקר מהווה איום לכל הגנה שמתכווצת לעצור שחקן אחר בפיק אנד רול.
הבולס הם החזון של הקבוצה שכיף לאהוב אם אתם חובבי צדק חברתי (ואם אתם לא, לכו על הטייקונים ממיאמי ותחנקו עם האליפות שהם ייקחו). היא קבוצה סימפטית, לוחמת ואנושית שמשאירה הכל על המגרש, גורמת הזדהות ועוזרת לנו לחלום על שוויון הזדמנויות ועל עולם טוב יותר. היא מסוג הקבוצות שגורמות לנו לחשוב על כך שגם לפועלים שחורים יש הילה ויש יופי וזוהר גם לעבודה קשה. והיא גם זו שתגרום לנו להבין שבניגוד להוליווד, החיים במציאות ובעיקר בפלייאוף אינם מבוססים על סופים טובים אלא על החזק שבסופו של דבר דורס את החלש (1-4 למיאמי בסיום והלוואי שאתבדה ולו רק במקצת). לו היו הבולס משחקים מול מיאמי משחק אחד, אולי הייתה פה הפתעה אדירה אבל בסדרה, כמו בטבע - החזק שורד. ולחזק קוראים לברון.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רק נציין שבתוך כל הפסטורליה של חבורת הלוחמים של שיקאגו בולס, ישנם שתי אנטי-תזות:
הראשון, דרק רוז, האיש שאמור היה להביא את אבק הכוכבים לתוך הבולס ולהצעיד אותם להלחם באויב מהארץ הפרחונית. אבל במקום זה הוא מבלה את השנה האחרונה על הספסל, בשל פציעה ממנה הוא מסרב להחלים. אינני רוצה להיכנס לנעליו (בטח לא אם הברך הזאת..) אבל מהמזרח התיכון זה נראה כאילו רוז הוא פחות מנהיג ויותר ילד לחוץ שפוחד לעשות את הצעד הראשון.
השני, לואל דנג, שלא רק שתרומתו בפלייאופים ממוצעים תמיד יורדת אלא שהשנה הוא גם נעדר מאז משחק מספר 5 בסידרה מול ברוקלין בשל מחלה מסתורית (זה התחיל עם שפעת ואשפוז בבית חולים, אבל מאז הוא כבר השתחרר ועדיין לא שב לשחק). האם דנג הולך בדרכו של רוז ופשוט מקבל חום מלעלות לשחק?.
איתם או בלעדיהם (רמז: בלעדיהם) הבולס הם יופי של קבוצה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה