גברים חסרי בטחון

אחרי שבשבוע שעבר התלוננתי כאן על השיעמום שאחז בפליאוף הNBA הגיע השבוע השני שלו והפך את הקערה על-פיה. בוסטון שהוספדה לאחר שלושה הפסדים במשחקים הראשונים של הסדרה, הצליחה לעשות קאמבק מרשים ולבסוף להיות מודחת עם ראש מורם לאחר שישה משחקים, ממפיס הפכה פיגור של 2-0 מול הקליפרס לניצחון מוחץ ארבעה משחקי אח"כ (2-4). אטלנטה השיבה מלחמה שערה לאינדיאנה לפני שנכנעה לה 2-4, גולדן סטייט הצליחה להשלים שחזור של הסדרה ההיא מול דאלאס וגברה 2-4 על דנבר העדיפה, יוסטון חזרה לחיים לאחר פציעתו של ווסטברוק והודחה לבסוף רק לאחר התעלות של דוראנט ומרטין במשחק מספר 6 ושיקגו וברוקלין עדיין מתכתשות בקרב על תפקיד השעיר הנשחט בסידרת חצי גמר המזרח מול מיאמי. בזמן שכל אלה שהזכרנו עבדו קשה, היחידות שהצליחו לטאטא את יריבותיהן החלשות ב-4 משחקים ולזכות בשבוע מנוחה היו מיאמי וסן אנטוניו. מדוע דווקא הן? או, בדיוק על זה אני מתכוון לכתוב כאן.

נראה שיותר מכל, הדבר הראשון שהכתיב את תוצאות הסיבוב הראשון של הפליאוף הוא הביטחון העצמי של קבוצות על שחקניהן ומאמניהן (הדבר השני הוא פציעות, אבל על כך בפעם אחרת). רוצים דוגמאות בבקשה:

ניו יורק ניקס היא קבוצה טובה בהרבה מבוסטון סלטיקס, בטח במצב מסדר השחקנים הכשירים הנוכחי, היא הגיעה לסידרה בכושר טוב יותר, עלתה ל0-3 די קליל והפסידה את המשחק הרביעי רק לאחר הארכה. אז מה למען ה' גרם לה להפסיד גם את המשחק החמישי או כמעט לאבד יתרון של 26 נקודות במשחק השישי לטובת ריצת 0-20 של בוסטון? לא, לא מדובר בנשמה היתרה של הסלטיקס או ביכולת של גארנט, פירס ועוזריהם ליצור עוד מסכת גבורה הירואית. הניקס פשוט הפסיקו לשחק כדורסל. כל סטייה קטנה מתכנית המשחק שלהם בהגנה או בהתקפה גרמה לקבוצה להיתקע ולחזור לבידודים המטופשים על כרמלו וג'י-אר סמית' ומשם הדרך לאיבוד יתרונות היה גדול. לו היה לניקס יותר ביטחון עצמי, בוסטון הייתה מודחת בסוויפ. אבל הניקס, נראית כמו שהיא נראתה במשך רוב העונה הסדירה - חבורת שחקנים בעלי פוטנציאל שהיכולת שלהם מתנדנדת בין ניצחונות מרשימים להפסידים מרגיזים ולא בגלל שהם לא יכולים. בגלל שהם לא מאמינים מספיק שהם יכולים.

נמשיך ליוסטון. אחרי פיגור 3-0 הגיוני מאוד אליו נקלעה מדורגת מספר 8 מול קבוצה שעדיפה עליה בכל עמדה כמעט יוסטון חזרה לעצמה וניצחה את 2 המשחקים הבאים (כולל אחד באוקלוהומה). הסיבה לחזרה הייתה כמובן אמונה מחודשת שנשאבה מפציעתו של ראסל ווסטברוק וההבנה שאת דוראנט לבדו אפשר לעצור (ויש כמובן את חוסר הביטחון והבלבול של התאנד'ר שיצרו את המצב). כשמשחק מספר 6 הגיע נראה היה שהרוקטס נירו אל החלל כאשר הם רצו ל-10 הפרש ב-5 דקות הראשונות. גם מחצית נפלאה של קווין מרטין שהחזיר את אוקלוהומה במו ידיו למשחק לא מנעה מיוסטון לברוח בתחילת הרבע השלישי להפרש דו ספרתי. ואז, הם נעלמו.. אוקלוהומה הייתה על הקרשים, הקהל דחף קדימה אבל יוסטון נעלמה. הפסיקה לשחק את התרגילים הקבועים לקלעים פרסונס וגרסיה, הפסיקה לבודד את הארדן, הפסיקה לדחוף כדורים פנימה לאשיק, הפסיקה לשחק כדורסל ולהאמין שהיא מסוגלת לעשות זאת. התוצאה? ריצה של 6-31 של אוקלוהומה והפיכת המשחק לגארבג' טיים בדרך להדחה של יוסטון מהסידרה. מה קרה להם לרוקטס?! זה כבר היה בידיים שלהם, האם זו הסטטיסטיקה שאומרת שאף קבוצה לא חזרה מ3-0 לניצחון בסידרה או שזה פשוט נפילה בבטחון עצמי ברגע שהזריקות של דוראנט והשלשות של דרק פישר התחילו להיכנס? לו רק יוסטון הייתה מאמינה בעצמה אולי היה פה את המהפך הגדול ביותר שראינו אי פעם.

ומה תגידו על דנבר וגולדן סטייט? מה לעזאזל גרם לדנבר, קבוצה שהיה לה את המאזן השני בטיבו בליגה בשנת 2013 ושהפסידה בסה"כ 9 משחקים מאז פתיחת השנה האזרחית להפסיד 3 פעמים בשבוע לקבוצה נחותה ממנה שאיבדה את אחד הכוכבים שלה לטובת פציעה?מה גרם לגולדן סטייט שהייתה ביתרון 15 הבדל לאבד כדורים בשלומיאליות וכמעט להפסיד את המשחק השישי? בטחון עצמי, בטחון עצמי, בטחון עצמי!

וזה נכון גם לגבי אינדיאנה ואטלנטה שעד המשחק האחרון הפסידו בכל משחק בהפרש דו ספרתי כל אחד בביתה של האחרת, זה נכון גם לקליפרס שכבר הובילה בביטחה 0-2 מול ממפיס, זה נכון גם לגבי ברוקלין שהצליחה להפסיד יתרון של 13 נקודות תוך 2.30 דקות במשחק מספר 4 מול שיקגו וזה נכון גם לגבי שיקגו עצמה שפציעתו של קירק הינריך, שחקן שאת תרומתו לא רואים כמעט בסטטיסטיקה אלא רק בצד המנטלי, גרמה לה לאבד יתרון 1-3 מבטיח בדרך למשחק 7 בחוץ.

הNBA בסיבוב הראשון נראה הרבה יותר כמו הליגה הישראלית שמתחת למכבי ת"א בעונות רגילות. הרבה קרבות של כולם נגד כולם, הרבה רצפי ניצחונות שנבנים בעיקר בגלל מומנטום רגעי והרבה 'הכל יכול לקרות' חוץ מהאפשרות שאחת מהקבוצות הבינוניות האלה יקחו את האליפות.

אז מה יהיה הלאה?

נדמה ששאלת הביטחון העצמי הולכת להיות השאלה המכריעה לשלבים הבאים. הקבוצות היחידות שאני יכול לזהות בוודאות שיש להן את זה הן מיאמי וסן אנטוניו. כמו שזה נראה הן גם יפגשו בגמר. את מיאמי אין מי שיעצור וזה לא משנה אם זאת תהיה ברוקלין או שיקגו (אם דנג והינריך יחזרו יש לבולס סיכוי, אם לא זו כנראה היה ברוקלין), אינדיאנה או הניקס (בקרב החפירות המסתמן הזה שאלת הביטחון העצמי והמומנטום תשחק תפקיד מרכזי. על פניו אינדיאנה, שמאומנת יותר נראית מתאימה לעבור, אבל מכיוון שהניקס כשרונית יותר ויש לה גם יתרון ביתיות, אני אלך איתם ולו רק כדי שלא אסתור את נבואותיי הקודמות). ומול סן אנטוניו יתייצבו גולדן סטייט שאין לה מה למכור נגדה וכבר עשתה את שלה (היי, אמרתי את זה גם על הווריורס מול דנבר ותראו מה קרה, אבל הספרס מנוסים טיפה [!] יותר) ואחת מהקבוצות אוקלוהומה (שגם עם ווסטברוק קשה לה מול סן אנטוניו) או ממפיס (ולדעתי זו תהיה ממפיס) שעשויה בהחלט להוות מכשול לספרס, אבל בסופו של דבר תיכנע לניסיון עודף ולנקמה קרה (זוכרים את הפליאוף של לפני שנתיים?!) 

ומחשבה אחרונה לסיום, שימו לב למאמנים בסיבוב הראשון. לא לחינם פופוביץ' של סן אנטוניו, ספולסטרה של מיאמי, ווגל של אינדיאנה והולינס של ממפיס הציגו את הקבוצות הכי יציבות. משהו בשיטתיות הזו שמגובה בשנים על שנים של אותה שיטת משחק וכמעט אותם שחקנים מצליח הרבה יותר מאשר גחמות מקריות כמו אצל הלייקרס (הנה ,הזכרתי את הלייקרס), הסלטיקס (שמסביב לשלישיה הגדולה) וכמובן, הקליפרס (מה עוד צריך לקרות לקבוצה הךא יציבה הזו השביל שישלחו את דל נגרו הביתה?!). ובהקשר הזה, אף מילה על ג'ורג' קארל...